כא וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כב וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃ כג וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ כד כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽידוָד֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ כה וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כו וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְחוּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְדוָ֔ד מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃ כז וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃ כח כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְדוָ֔ד מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְדוָ֔ד לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כט מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל־תְּרוּמַ֣ת יְדוָ֑ד מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃ ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃ לא וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכָל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ לב וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃
בצל השבר הגדול של קרח ועדתו, נמשכת התורה להניח יסודות. העלייה השביעית פונה לשבט לוי – השבט שלא קיבל חלק ונחלה בארץ – ומחדדת את ייעודו, את זכויותיו, וגם את חובותיו.
הקב"ה קובע:
"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה" (במדבר י״ח:כ״א).
שבט לוי אינו עובד את האדמה. אין לו שדות, כרמים, חלקות. נחלתו – היא העבודה בקודש. ובמקום קרקע – הוא מקבל את מעשר העם.
רש"י על אתר מדגיש: המעשר הוא שכר עבודתם באוהל מועד. זה איננו "חסד" או "תמיכה" – אלא תגמול על שירות.
אך דווקא אז בא הציווי החדש: גם הלוויים – חייבים לתת תרומה.
"וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְדוָד מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" (שם, פסוק כ״ו).
גם הם – מקבלי המעשר – הופכים נותנים. גם השומר על הקודש – צריך להזכיר לעצמו שהקדושה איננה קניין, אלא שליחות. הם נדרשים להפריש לכהן את החֵלב – את המובחר, את המקדש.
רבי צדוק הכהן מלובלין כתב שהרעיון הזה – "מעשר מן המעשר" – הוא שורש גדול בעבודת האדם: כל אדם, גם כשהוא מקבל – חייב לתרגם את מה שקיבל לנתינה. כל השפעה – מחייבת להעביר הלאה.
ולבסוף, התורה מזכירה:
"כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (שם, פסוק ל״א).
השכר – לא פריבילגיה. הוא בא עם אחריות. עם גבולות. "וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמֻתוּ" (שם, פסוק ל״ב).
המקדש מלמד אותנו ענווה: שגם מי ששוכן קרוב לקודש – חייב להישמר מלהרגיש "בעל הבית". הכהן, הלוי – וגם כל אחד מאיתנו, כשהוא נמצא בעמדה של השפעה, הוראה או הנהגה.
והמסר האישי?
מה קיבלתי – שאני צריך להעביר הלאה? מהו "המעשר מן המעשר" שלי – בזמן, בכישרון, במשאבים?
שבת שלום
