יד אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ טו וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְדוָ֔ד אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ טז וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְדוָ֑ד אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ יז וּקְח֣וּ ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְדוָד֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ יח וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ יט וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְדוָ֖ד אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה׃
הוויכוח מתלהט. העלילה מתפתחת. קרח ועדתו עומדים כעת לא רק מול משה ואהרן – אלא מול הקדושה עצמה. העלייה השנייה בפרשת קרח מובילה אותנו לרגע של מפגש טעון בין שאיפה, עיוורון – וגילוי שכינה.
דתן ואבירם מסרבים לעלות, וכשהם מדברים – זועקת המרה:
"אַף לֹא אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ…" (במדבר ט״ז:י״ד).
הם מהפכים את המציאות. מצרים – אותה ארץ שעבדה את ישראל בפרך – מוצגת פתאום כגן עדן. והארץ המובטחת? איננה נראית באופק. כך פועלת קנאה: היא מעוותת את המבט, הופכת עבדות לגאולה ואת הדרך לגאולה לשקר.
התגובה של משה היא אחת מהנקיות והעמוקות ביותר בתורה:
"לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם" (שם, פסוק ט״ו).
משה, שצמח בתוך בית פרעה והפך לעבד של העם – מעיד על עצמו ביושר מושלם. לא נטל דבר. לא השתמש בתפקידו למען עצמו. מנהיגות אמיתית אינה שואבת – אלא נותנת.
העימות מגיע לשיאו: שני הצדדים מוזמנים למבחן הקטורת – עבודת הקודש שדורשת ניקיון פנימי מוחלט. חמישים ומאתיים נשיאים, כל אחד עם מחתתו, מול אהרן. ופתאום – מתרחש רגע שיא:
"וַיֵּרָא כְבוֹד־יְדוָד אֶל־כָּל־הָעֵדָה" (שם, פסוק י״ט).
קרח מקהיל את כולם – והם עומדים, מלאי ביטחון, מול אוהל מועד. אך הכבוד האלוקי מגיח, ומבהיר: כאן לא מדובר על מאבק רעיוני. אלא על התנגשות עם הבחירה האלוקית.
רש"י על הפסוק מדגיש: קרח לא רק קרא לעימות – הוא עשה "פרסום". הוא רצה להוכיח את טענתו מול קהל. אך ה' בחר להתגלות – לא כדי לאשר את הרוב – אלא כדי לקדש את בחיריו.
והשאלה לכל אחד מאיתנו: האם כשאני עומד על דעתי – אני באמת מבקש אמת? או אולי, עמוק בפנים, אני רק מקווה לנצח?
המבחן האמיתי של רצון טהור – הוא הנכונות לעמוד מול השם, לא רק מול הקהל.
