כב עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃ כג וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים׃ כד וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֮ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְדוָ֥ד אֱלֹהֶֽיךָ׃ כה וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ כו וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ כז וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃ כח מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ כט וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃
העלייה הזו משרטטת איך ממירים יבול לכוח רוחני, וכיצד השפע נעשה בית ספר ליראה ולשמחה. הפתיחה בקצב כפול "עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר" מציבה דופק קבוע לכלכלה של קדושה (דברים יד, כב): השדה עובד, היבול יוצא, והלב לומד.
בלב המהלך עומד ייעוד חינוכי מפורש: "לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים" (דברים יד, כג). המעשר אינו רק העברת נכסים, אלא עיצוב תודעה. ואם הדרך אל המקום הנבחר ארוכה מדי, התורה מאפשרת להמיר את היבול בכסף, להגיע אל המקום, ואז לממש שם את הקדושה כמשתה קודש: "וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃" (דברים יד, כו). שמחה – לא כנספח, אלא כתכלית.
בתוך השמחה אסור שיישכח מי שאין לו חלק ונחלה: "וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַעַזְבֶ֑נּוּ" (דברים יד, כז). והדאגה מתרחבת אחת לשלוש שנים לרשת ביטחון קהילתית: "מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים… וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ" כדי שיבואו "הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַֽלְמָנָה… וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ" (דברים יד, כח–כט). המנגנון החברתי הזה איננו רק חובה – הוא צינור ברכה: "לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ" (שם).
שלוש תחנות קצרות לסיכום:
ראייה – המעשר כתרגול מתמשך של יראה.
שמחה – אכילה לפני ה' כטקס מחנך למשפחה כולה.
ערבות – יצירת שפע שמגיע גם לשערי החברה: לוי, גר, יתום ואלמנה.
תובנה קצרה: השדה מלמד יראה, השולחן מלמד שמחה, והשערים מלמדים אחריות. ככה נראה שפע שמתקדש.
