כו רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃ כז אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ כח וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ כט וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃ ל הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃ לא כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃ לב וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ יב א אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְדוָ֜ד אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה׃ ב אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָן׃ ג וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃ ד לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַידוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ה כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְדוָ֤ד אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃ ו וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃ ז וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְדוָ֥ד אֱלֹהֶֽיךָ׃ ח לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃ ט כִּ֥י לֹא־בָּאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ י וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
יש פתיחות שמיד מסדרות את כל השבוע: הבחירה מונחת לפנינו, והאחריות כפולה – אישית וציבורית. פתיחת העלייה פונה בלשון יחיד ואחר כך בלשון רבים, ומעמידה זה לצד זה את ראיית היחיד ואת מרחב העם כולו. הברכה והקללה תלויות בשמיעה ובסטייה מן הדרך, לא כמשפט פואטי אלא כהנדסת חיים מדויקת (דברים יא, כו–כח).
מכאן נמתחת מפה חיה של ארץ ישראל: טקס ברכה וקללה בהר גריזים ובהר עיבל, מצוינים במיקומם המדויק בעבר הירדן, מול הגלגל, אצל אלוני מורה. זהו לא רק שיעור בגיאוגרפיה; זו הכרזה שהכניסה לארץ מחייבת טקסיות שמגדירה כיוון מוסרי לציבור כולו, על הרים שהופכים לבמות לימוד (דברים יא, כט–לא).
סוף הפרק מחזיר את הדגש אל היסוד: שמירה ועשייה של החוקים והמשפטים שניתנים היום. לא זיכרון בלבד ולא שאיפה בלבד, אלא מחויבות יומיומית למסגרת רוחנית־הלכתית שמייצבת את הקיום הלאומי (דברים יא, לב).
בראש פרק י״ב מופיע מהלך מחנך ונועז: לא רק לבנות את הטוב, אלא לפרק את המקום שבו העמים עבדו את אלוהיהם – על ההרים, על הגבעות ותחת כל עץ רענן. זו קריאה להכיר בכוחם של מרחבים ותרבויות לעצב תודעה, ולנקותם מן הסיפור הזר לפני שממלאים אותם תוכן של ברית. הפעולה איננה קוסמטית; היא כוללת נתיצה, שריפה, גדיעה והעלמת שם. ולצדה מודגש הגבול: לא עושים כך לאלוהי ישראל (דברים יב, א–ד).
מנגד מתייצבת האלטרנטיבה: ריכוז עבודת הקודש במקום אחד – המקום שייבחר לשכון בו השם. לשם מביאים את הקרבנות, המַעשרות, התרומות והנדרים, ושם אוכלים ושמחים לפני ה'. זהו ציר מעבר מתרבות של "בכל מקום" לתודעה של מרחב אחד שמקַדֵש ומרכז. השמחה איננה נספח; היא חלק מן המצווה, כי עבודת ה' אמורה להישמע בחיים כנהמת שמחה של בית (דברים יב, ה–ז).
ובתוך התנועה הזו יש גם כנות: לפני שהמקום הזה יתייצב, עדיין יש שלב של ביניים, שבו כל אחד עושה את הישר בעיניו. זה אינו אידיאל אלא תיאור מצב טרום־התייצבות. המנוחה והנחלה עדיין לפניהם, אך הציר ברור: לעבור את הירדן, לשבת בארץ, לקבל מנוחה מאויבים מסביב, ולגור בביטחון. רק אז עוברים מן הפזור והארעי אל הבית והמרכז (דברים יב, ח–י).
במילים אחרות, העלייה הראשונה של ראה מציירת תכנית עבודה לעם נכנס־לארץ: להבחין בין אור וחושך ולבחור בכל יום מחדש; לעגן את הבחירה בטקס ציבורי ובהרגלים; לפרק השפעות זרות ולא לבנות עליהן; ולייצר מרכז חי של עבודת ה' שמוליד שמחה. זו ארכיטקטורה של קדושה שחושבת גם על הלב וגם על המרחב.
תובנה קצרה: כדי לשמוח לפני ה', צריך גם לדעת איפה השמחה מתרחשת. הבחירה, הפירוק, המרכז והשמחה – ארבעה צעדים שמסדרים את השבוע מתחילתו.
