יד א בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽידוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃ ב כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַידוָ֖ד אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְדוָ֗ד לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ג לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה׃ ד זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃ ה אַיָּ֥ל וּצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר׃ ו וְכָל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ ז אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃ ח וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ׃ ט אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃ י וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ יא כָּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃ יב וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה׃ יג וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃ יד וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃ טו וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃ טז אֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃ יז וְהַקָּאָ֥ת וְאֶֽת־הָרָחָ֖מָה וְאֶת־הַשָּׁלָֽךְ׃ יח וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּוּכִיפַ֖ת וְהָעֲטַלֵּֽף׃ יט וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵאָכֵֽלוּ׃ כ כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ׃ כא לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַידוָ֖ד אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃
העלייה נפתחת בהצהרת זהות שמעצבת לב וגוף יחד: "בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַיְדוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּדְדוּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת" (דברים יד, א). האבל אינו מבוטל, אבל הוא מתועל; יש דרך יהודית לכאוב בלי לפצוע את הגוף. הטעם מיד אחריו: "כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיְדוָ֖ד אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְדוָ֗ד לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה" (דברים יד, ב). קדושה אינה סיסמה; היא תבנית חיים שמציבה גבולות לרגש ולמעשה.
משם השולחן נעשה מזבח קטן של ברית. רשימת הכשרות איננה רק רשימת קניות, אלא שפה של זהות: הבהמה הכשרה מאופיינת במבנה ובדפוס עיכול מסוים, והפסוק מסכם את העיקרון. בדגים הסימן ברור ופשוט: "כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ" (דברים יד, ט). בעופות, במקום סימן כללי ניתנת רשימה של פסולים (דברים יד, יא–יח). גם כאן המהלך החינוכי דומה: האכילה היא חלק מן הסיפור הגדול של מי אנחנו.
בין השורות עולה קו עדין של מוסר: "לֹ֣א תֹאכְלוּ כָל־נְבֵלָה" – ובכל זאת מותר לתת אותה "לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ" או למכור לנכרי (דברים יד, כא). התורה מכירה במציאות חברתית וכלכלית ומשלבת רגישות עם גבול. ובסוף הפסוק חתימת זהות זעירה אך רועמת: "לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ" (דברים יד, כא) – משפט קצר שמציב את האתיקה של החיים מעל הטעם שבצלחת: לא לערבב מקור חיים עם המאכל.
הפסוק הפותח "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" זכה גם לקריאת עומק חז"לית על אחדות הציבור – לא להיעשות "אגודות אגודות" בבתי דין ומנהגים חלוקים (יבמות יג:). בלי לצטט, הרעיון משתלב יפה עם כל העלייה: גם האבל וגם האוכל הופכים לזירות שבהן עם קדוש שומר על גוף שלם ועל חברה שלמה.
תובנה קצרה: זהות קדושה מתחילה בכבוד לחיים – בגוף שאינו נחתך, ובשולחן שיודע מה נכנס אליו ומה לא. כשאוכלים נכון, גם מתאבלים נכון, והעם נשאר לב אחד.
