יא וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽידוָֽד׃ יב וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם׃ יג הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכָל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ יד כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְדוָד֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ׃ טו רַק֩ בְּכָל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְדוָ֧ד אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃ טז רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃ יז לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ׃ יח כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְדוָ֣ד אֱלֹהֶיךָ֮ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ יט הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כָּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ׃ כ כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ כא כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְדוָ֣ד אֱלֹהֶיךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְדוָד֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ׃ כב אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃ כג רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר׃ כד לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃ כה לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַחֲרֶ֔יךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְדוָֽד׃ כו רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְדוָֽד׃ כז וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל׃ כח שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֶֽיךָ׃
יש רגעים בתורה שבהם הגיאוגרפיה הופכת לאדריכלות של לב. העלייה השנייה מציבה נקודת כובד אחת שמסדרת הכול סביב: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְדוָד… לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב, יא). לא עוד פולחן מפוזר, אלא בית אחד שדרכו העם לומד למקד את שמחתו, נדיבותו וזבחיו.
המדד: שמחה
הפסוקים מציירים שמחה כקריטריון אמיתי לעבודת ה'. לא שמחת יחיד בלבד, אלא מעגל שלם: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְדוָד אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם… וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֵיכֶם" (דברים יב, יב). זהו חינוך ציבורי: השמחה לפני ה' נמדדת גם לפי מי שזוכה להיכלל בה.
מרכז מול פיזור
באותה נשימה בא האזהרון שלא להעלות עולות "בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים יב, יג), אלא להתכנס למקום הנבחר (דברים יב, יד). המשמעות עמוקה: קדושה דורשת ריכוז תשומת הלב. ככל שהעולם מרובה־מוקדים, התורה מזמינה אותנו לבחור מוקד אחד שממנו זורם הכל.
בין מזבח לשולחן
העלייה מאזנת בין קדשי המזבח לבין שולחן החיים. מצד אחד, תרומות, מעשרות, נדרים ובכורות – כולם נמשכים אל המקום הנבחר (דברים יב, יא, יז–יח, כו–כז). מצד שני, מותר לאכול בשר "בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ" בשערים כשאין מדובר בקדשים (דברים יב, טו, כ–כב). אבל יש קו אדום אחד שחוזר ומודגש: "כִּ֥י הַדָּ֖ם הוּא הַנָּ֑פֶשׁ" (דברים יב, כג) – את הדם שופכים "עַל־הָאָרֶץ… כַּמָּיִם" (דברים יב, כד–כה). החיים אינם חומר גלם; יש להם לשון וכבוד.
לא לשכוח את הלוי
בלב ההסדרים ניצבת דאגה שקטה אך נחרצת: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲזֹב אֶת־הַלֵּוִי כָּל־יָמֶיךָ עַל־אַדְמָתֶךָ" (דברים יב, יט). מקום שנבחר לשכינת השם הוא גם מבחן מוסרי: האם מי שאין לו חלק ונחלה זוכה לחלק בשמחה.
סגירת המעגל
הקדשים והנדרים – לשולחן המזבח; הדם – למטה, כמים; הבשר – נאכל בשמחה ובתודה; והכול תחת קריאה חוזרת: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ… כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר" (דברים יב, כח). כך הופכת עלייה אחת לשרטוט עדין של חיים מאוזנים בין קודש וחול, בין מרכז לארוחות הבית, בין שמחה פרטית לאחריות ציבור.
תובנה קצרה: בית נבחר יוצר לב נבחר. כשיש מוקד לקדושה, גם השמחה יודעת לאן לחזור.
