יח א לֹֽא־יִ֠הְיֶה לַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם כָּל־שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְדוָ֛ד וְנַחֲלָת֖וֹ יֹאכֵלֽוּן׃ ב וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְדוָד֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ ג וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה׃ ד רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹאנְךָ֖ תִּתֶּן־לּֽוֹ׃ ה כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל־שְׁבָטֶ֑יךָ לַעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם־יְדוָ֛ד ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃
לוי בלי נחלה – בשביל הנשמה הציבורית
העלייה מציבה מודל יוצא דופן: “לֹֽא־יִהְיֶה… חֵלֶק וְנַחֲלָה” לשבט לוי; פרנסתם מן הקודש: “אִשֵּׁי יְדוָד וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן… יְדוָד הוּא נַחֲלָתוֹ” (יח, א–ב). כך המשרתים את הרוח אינם כבולים לקרקע ולאינטרסים כלכליים.
משפט הכהנים – מה נותנים ולמה
הציבור מעניק לכהן את “הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה” (יח, ג), וכן “רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ” (יח, ד). זו כלכלה של תודה: מתחילים ב”ראשית” – ומזינים ממנה את מי שמחזיר לעם “ראשית” של משמעות.
בחירה ותפקיד
הכהן לא “ניזון” בלבד; הוא נבחר “לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם־יְדוָד הוּא וּבָנָיו כָּל־הַיָּמִים” (יח, ה) – שליחות רציפה המחייבת את העם לתמוך, ואת הכהן לשרת.
מסר קצר
קהילה בריאה יודעת לממן ערכים. כשנותנים מראשית – מקבלים בחזרה מרכז רוחני שאינו תלוי בנדל”ן ובכוח, אלא בעמידה יומיומית “לשרת בשם יְדוָד”.
