ח וְכִֽי־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח לְפַלֵּא־נֶ֥דֶר אֽוֹ־שְׁלָמִ֖ים לַֽידוָֽד׃ ט וְהִקְרִ֤יב עַל־בֶּן־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין׃ י וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ יא כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים׃ יב כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם׃ יג כָּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽידוָֽד׃ יד וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַידוָ֑ד כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה׃ טו הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ טז תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם׃
בלב המדבר, לאחר שברון הלב של חטא המרגלים, נושבת פתאום רוח אחרת. העלייה החמישית פונה מן הזעם והכאב – אל התקווה, אל העתיד. היא נפתחת לא בציווי עונש, אלא בעבודת הקורבנות, בהמשך החיים – כאילו הקב"ה אומר לעם: גם אחרי נפילה – יש המשך.
"וְכִֽי־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח… רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד" (במדבר ט״ו:ח־י). הפסוקים משרטטים בפירוט את סדר הקרבת הקורבנות – סולת, שמן, יין – מעשה מדויק, הרמוני, כמעט פיוטי. מעין שירה מעשית של חזרה אל החיבור עם השם.
ולפתע – חידוש מהפכני: "תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם" (שם, פסוק ט״ז). כל מי שמצטרף אל מחנה ה', בן או גר – שווה במצוות, שווה בערך, שווה במעמד הרוחני. אין הבדל בתורה, ואין היררכיה בעבודת ה'. הגר אינו "אורח" – הוא חלק מהגוף.
הרמב"ן מדגיש שהפסוקים הללו באו דווקא אחרי חטא המרגלים, ללמד שהעתיד עוד לפניהם – למרות העונש. ובמיוחד חשוב החידוש שהקורבנות הללו שייכים גם ל"זרים" – מי שלא נולד לעם ישראל, אך בחר לדבוק בו. זוהי בשורת הכללה עמוקה, יסוד של שוויון שמושרש בתורה.
החסידות רואה בכך מסר של תקווה עמוקה: גם כשאדם מרגיש רחוק, כשחטא, או כשכשלונו מוליד תחושת ניכור – דווקא אז נפתח הפתח לשוב, לבוא אל הקודש, לבנות מסלול חדש. לא במקרה מופיע כאן הקורבן הבא מן היין – רמז לרגש, לשמחה, לחיים. התורה לא רק מקבלת שבים – היא מחבקת אותם.
האם גם אני יודע לתת מקום לעצמי – אחרי נפילה? האם אני מוכן לראות בכל אדם חלק מה'קהָל'? ומה הייתי עושה אחרת אם הייתי זוכר תמיד – שיש תּוֹרָה אַחַת?
קבלה מעשית: לבחור השבוע רגע אחד של קירוב – לעצמי או לאחר – ולזכור: החיבור מתחיל ב"לפני ה'", לא בשיפוט.
