כו וַיְדַבֵּ֣ר יְדוָ֔ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ כז עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃ כח אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־יְדוָ֔ד אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ כט בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃ ל אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ לא וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ לב וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃ לג וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ לד בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃ לה אֲנִ֣י יְדוָד֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃ לו וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ לז וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ לח וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לט וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃ מ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְדוָ֖ד כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃ מא וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְדוָ֑ד וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃ מב אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְדוָ֖ד בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ מג כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְדוָ֔ד וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יְדוָ֖ד עִמָּכֶֽם׃ מד וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְדוָד֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃ מה וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃ טו א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ ג וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽידוָד֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽידוָ֔ד מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן׃ ד וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽידוָ֑ד מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃ ה וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃ ו א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃ ז וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃
יש רגעים שבהם הזמן נעצר. האוויר במדבר דומם, הדממה צורחת. עם שלם עומד על סף חלום, אך קם בוקר, והוא מוצא את עצמו קבור בתוך פחדיו. העלייה הרביעית לוקחת אותנו אל לב השבר, שם נחתם אחד הפרקים הכואבים בתולדות עם ישראל במדבר.
הקדוש ברוך הוא מדבר אל משה ואל אהרן, ותוך כדי נאומו החמור נחשפת גזירה היסטורית: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר י״ד:כ״ט). אלו המְלִינִים, אלו שבחרו לא להאמין, שדברו דיבת הארץ – ימותו במדבר ולא יזכו לראותה.
הקב"ה קובע מידה כנגד מידה: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ… יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֹנֹתֵיכֶם" (במדבר י״ד:ל״ד). ארבעים ימי חטא מובילים לארבעים שנות נדודים. ההחמצה הופכת לעונש, העונש – לתהליך חינוכי דורי.
ולפתע – טוויסט מטלטל: העם מתעורר. הם מבינים שחטאו, ומנסים לתקן, אך עושים זאת הפוך: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ" (שם, ט״ו:מ). משה מזהיר: אין זה הזמן. "אַל־תַּעֲלוּ… כִּי אֵין יְדוָד בְּקִרְבְּכֶם" (במדבר י״ד:מ״ב). והם עולים – ונופלים. לא כל תשובה מתקבלת; יש רגע שבו הדלת נסגרת, לפחות לדור ההוא.
רש"י (שם פסוק ל״ו) עומד על כפל הביטוי "מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה", ומסביר שמדובר ב"עשרה – חוץ מיהושע וכלב" – שהפיצו דיבה מזיקה, ולא סתם ביקורת. לדבר רע על הארץ, זו לא רק כפירה בטובה הגשמית שלה, אלא בזלזול בשליחות ה'. הם לא סתם חששו – הם הפכו את הפחד למרד.
ה'אור החיים' הקדוש מפרש שמידת הדין לא התעוררה רק בגלל חטא המרגלים – אלא בגלל ההנהגה החוזרת ונשנית של תלונה, של חוסר אמונה, של חוסר נכונות לצעוד באמונה גם כשהדרך קשה. הוא מדגיש את המילים "הַנּוֹעָדִים עָלָי" (במדבר י״ד:ל״ה), ומסביר שהכינוס נגד משה היה בעצם מרד בה'.
והנה שאלה מהדהדת לימינו: האם גם אנחנו, לפעמים, בורחים מהייעוד שלנו – רק כי הוא קשה? האם ייתכן שהפחד גורם לנו לדבר סרה בעצמנו, בעמנו, בארץ חיינו? מהו ה"דִבַּת הָאָרֶץ" של זמננו?
אפשרות לתיקון תמיד קיימת – אך היא דורשת הקשבה מדויקת, לא רק רצון לתקן. תשובה בלי הקשבה היא עוד טעות. דווקא מתוך הכאב הזה, ניתן לשאוב עוצמה: ללמוד להבחין מתי לפעול – ומתי לעצור.
יהי רצון שנזכה להאמין בייעודנו, לדבר טוב על עצמנו ועל עתידנו, ולצעוד אל הארץ המובטחת שבלב כל אחד ואחת מאיתנו.
יום טוב
