כז וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃ כח וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְדוָ֑ד לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ כט הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃ ל וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְדוָ֖ד ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ לא כִּ֤י דְבַר־יְדוָד֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ׃ לב וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ לג וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָעֵדָֽה׃ לד וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ לה וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ לו וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל־הָעֵדָ֗ה אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לז וַיֹּ֥אמֶר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ לח דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ לט וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְדוָ֔ד וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָתֻ֜רוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃ מ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם׃ מא אֲנִ֞י יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃
המעמד הוא טעון. עמוד הענן עוד שוכן מעל המחנה, אך הלב כבד – אחרי חטא המרגלים, אחרי עונש הנדודים, אחרי חוויית המרידה. ובתוך כל אלה, העלייה השביעית בפרשת שלח מציגה את מנעד האדם: משגגה בתום לב – ועד חטא במזיד. מפסול שבת – ועד ציווי הציצית. מהמעמקים – ועד גדולי העליונות.
העלייה נפתחת בדין: "וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה…" (במדבר ט״ו:כ״ז). התורה מכירה בטבע האנושי: לפעמים אדם שוגה. אך לשוגג יש תיקון – קורבן, כפרה, וסליחה. לעומת זאת – מי שחוטא ב"יד רמה", מתוך ידיעה והתגרות – "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (שם, פסוק ל״א).
הרמב"ם מבאר ש"יד רמה" איננו רק חטא – אלא מרד, סוג של גאווה שמכחישה את ריבונות ה'. ומייד אחר כך – סיפור מקושש העצים: מעשה שבת מזיד, שנתקל בעם שאינו יודע מה לעשות בו. והקב"ה קובע: "מוֹת יוּמַת" (שם, פסוק ל״ה). כובד הדין – אך גם סדר מוסרי ברור.
ואז מגיעה ההפתעה.
באמצע תיאורי הדין והחטא – נוחתת אחת המצוות היפות והמעוררות ביותר: מצוות ציצית.
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת… וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (שם, פסוק ל״ח). מה עושה מצווה כה נשגבה דווקא כאן?
רש"י במקום, בשם מדרש תנחומא, מדגיש: אחרי חטאים כה חמורים – הקב"ה נותן מצווה שתשמש תזכורת תמידית. ציצית היא כמו תמרור רוחני. היא גורמת לאדם "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְדוָד" (שם, פסוק ל״ט). כאשר הבגד הופך לתמרור – הדרך יכולה להשתנות.
ה'אור החיים' מסביר שהתכלת מזכירה את צבע הים, שמזכיר את השמים, שמזכירים את כסא הכבוד – ובכך יוצר השראה תמידית, חיבור למעלה, גם כשהלב למטה.
וכאן מגיע הלב של העלייה – ושל כל הפרשה: הבחירה האנושית. אנו יכולים לשגות, ליפול, למרוד – אך תמיד אפשר גם לזכור. לראות. לעצור. להפוך את הבגד החיצוני לקריאה פנימית לקדושה.
השבת הזו, מול קריאת ציצית בבית הכנסת, אפשר לשאול את עצמנו: האם גם אני שם לעצמי "תמרורים"? האם אני עוצר לשאול – לאן אני הולך?
ואולי זו המשימה שלנו – להפוך את השגרה לבמה לקדושה, להפוך כל תפר בבגד לתפילה.
שבת שלום
