פרשת שמיני – עלייה שלישית

כד וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְדוָ֔ד וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃ י א וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְדוָד֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְדוָ֖ד וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְדוָ֤ד ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ה וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְדוָֽד׃ ז וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְדוָ֖ד עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ח וַיְדַבֵּ֣ר יְדוָ֔ד אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ י וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ יא וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְדוָ֛ד אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

ויקרא פרק ט', פסוק כ"ד – פרק י', פסוק י"א

✨ רגע שיא — ורגע שבר:

בעלייה הקודמת נחתמה ההתגלות האלוקית ברוח גדולה:

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ…"
העם ראה – נרעד – ונפל על פניו. השכינה הופיעה!

אבל מיד לאחר מכן, כמו סערה שהשתררה מיד אחרי זיקוקים:

נדב ואביהוא לוקחים כל אחד את מחתתו, שמים עליה קטרת ומקריבים "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם".
והתגובה מיידית: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"

🔎 פרשנות מרחיבת לב:

🔥 "אש זרה" — מהו החטא?

המפרשים התחבטו רבות — מה בדיוק היה חטאם?

• רש"י: "נכנסו שתויי יין" — ומכאן ההקשר לפסוקים בהמשך האוסרים שתיית יין בכניסה למשכן.
• אבן עזרא: עשו מעשה שלא נצטוו בו.
• הרמב"ן: הם נכנסו לקודש פנימה בלי רשות — והיו קרובים מדי לשכינה.

אבל כולם מסכימים: הם לא היו אנשים רעים. להפך. הם היו בדרגה גבוהה — והקרבה המוגזמת אל הקודש, בלא גבולות, היא עצמה שהייתה מסוכנת.

😶 "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

המילים הללו — שתי מילים בלבד — הן אולי מהעוצמתיות ביותר בתורה.
אהרון, שאיבד שניים מבניו, שותק.
אבל זה לא שתיקה של הדחקה — אלא שתיקה של קבלת הדין, של עמידה מול אלוקים אפילו ברגע הנורא מכל.

חז"ל אומרים:

"וקיבל שכר על שתיקתו" – נתגלה אליו דבר ה’.

📘 מה אנחנו לומדים מהעלייה הזו?

🕯 הקרבה – רק בגבולות

נדב ואביהוא רואים את הרגע הגדול — התגלות שכינה — ומתלהבים ברצון להתחבר, להקריב, לעשות מעשה.
אבל הם לא נשאלו לעשות.
זה מלמד אותנו שהעבודת ה’ דורשת משמעת, הנחיות ברורות, ולא רק התלהבות פנימית. אפילו ברוחניות — לא כל התרגשות היא מצווה.

🍷 היין והכהן

מיד אחרי מותם, ה' פונה אל אהרון (וזו הפעם הראשונה בה מדבר אליו ישירות!), ומצווה:

"יין ושכר אל תשת"
כי כהן — נושא על כתפיו קדושה, אחריות, השפעה — לא יכול להרשות לעצמו לבלבל בין קודש לחול, בין טהור לטמא.

📜 סיום מהדהד:

"ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור"
"ולהורות את בני ישראל"

זוהי תמצית תפקידם של כהנים — אבל גם של כל איש ואישה מישראל:

• לדעת להבדיל.
• לדעת להורות.
• לדעת מתי ראוי להיכנס אל הקודש — ומתי נדרשת זהירות עמוקה.