פרשת תולדות – עלייה חמישית

ל וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ לא וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃ לב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃ לג וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לד וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃ לה וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃ כז א וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) [צָֽיִד]: ד וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ ה וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ ו וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ ז הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְדוָ֖ד לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ ח וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ ט לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ י וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ יב אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ יג וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ יד וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ טו וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ טז וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ יז וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ יח וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ כ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ כב וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ כג וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ כד וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃

אחרי הברית עם אבימלך, יצחק עושה לאנשיו משתה. בבוקר הם נשבעים זה לזה, ויצחק משלח אותם לדרכם בשלום. באותו יום ממש, עבדי יצחק חוזרים מהחפירה ומבשרים שמצאו מים. יצחק קורא לבאר החדשה בשם שמבטא שבועה, ומכאן גם שם העיר באר שבע עד היום – המשך ישיר לקשר בין הבארות, השבועה וההתיישבות של האבות במקום.

מיד לאחר מכן התורה עוברת לעשו: בגיל ארבעים הוא נושא שתי נשים חתיות, ואלה גורמות מרירות רוח ליצחק ולרבקה. החוץ מסודר – ברית עם אבימלך ושקט מדיני. בפנים – כאב גדול מהכיוון הרוחני והמוסרי של עשו.

כשיצחק מזדקן ועיניו כהות, הוא קורא לעשו ומבקש ממנו לצאת לצוד ולהכין לו מאכלים אהובים, כדי שיוכל לברך אותו לפני מותו. רבקה שומעת את השיחה, ומהר מאוד בונה תכנית נגדית: יעקב יביא גדיים מן הצאן, היא תכין מהם מטעמים, ותלביש את יעקב בבגדי עשו ותכסה את חלקי גופו החשופים בעורות כדי שירגיש שעיר במישוש של יצחק.

יעקב חושש – לא מהמוסריות של המעשה, אלא מהסיכון: אם יצחק ירגיש שמרמים אותו, הוא עלול לקלל במקום לברך. רבקה לוקחת את האחריות: "עליי קללתך", ודוחפת את המהלך קדימה. יעקב נכנס אל אביו, מדבר אליו בשם אחיו, מציג עצמו כבכור, מגיש לו את האוכל. יצחק מתפלא על המהירות, שומע קול אחד ומרגיש ידיים אחרות, ובכל זאת אינו מזהה את התרמית. העלייה שלנו מסתיימת ברגע המתח הגדול – יצחק שואל שוב אם זה אכן עשו, ויעקב משיב שהוא.

תובנות מהעלייה

• משתה וברית – ואז באר חדשה
  קודם ברית עם אבימלך, אחר כך באר שנחפרת באותו יום ושמה מתקשר לשבועה. זו תמונה של יצחק שמתבסס בארץ לא רק כלכלית (מים) אלא גם מדינית (ברית) וגם תודעתית (שם המקום).
• שלום בחוץ, כאב בפנים
  מיד אחרי סיפור הברית והבאר מגיע הפסוק על נישואי עשו לנשים החתיות. המסר חד: אפשר להגיע ליחסים תקינים עם הסביבה, אבל אם הבית הפנימי לא מיושב – הכאב האמיתי שם.
• ברכה כ"מבצע משפחתי"
  יצחק, רבקה, עשו ויעקב – כל אחד רואה בברכה משהו אחר: יצחק – המשכיות דרך הבכור הצייד; רבקה – נאמנות לנבואה שקיבלה עוד בהיריון; יעקב – הזדמנות, אבל עם פחד מתוצאה. זה לא "סיפור רמאות פשוט", אלא מתח בין קריאה אלוקית, טבע משפחתי ותפקידים עתידיים.
• פחד מקללה חזק יותר מפחד משקר
  יעקב לא אומר "זה לא מוסרי", אלא אולי אקבל "קללה ולא ברכה". זה חושף תודעה של מי שמבין את כוח המילים והרוחניות, אבל עוד לא עומד לגמרי זקוף מול המורכבות המוסרית של האמצעים.
• "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" – מתח זהות
  כבר כאן נטען המתח ההיסטורי: קול של תפילה ותורה מול ידיים של כוח ופעולה. בעלייה הזאת המתח הזה מתבלבל – יעקב לובש "ידיים" של עשו כדי לקבל ברכה. השאלה המרחפת היא: האם אפשר לקבל ברכה של יעקב באמצעים של עשו, ומה המחיר של זה בהמשך הסיפור.