יט וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ כ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כא וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽידוָד֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְדוָ֔ד וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ כב וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְדוָֽד׃ כג וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ כד וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ כה וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ כו וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ כז וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ כח וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כט וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ ל וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ לא וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ לב וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ לג וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ לד וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃ כו א וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ ב וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְדוָ֔ד וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ג גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ ד וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ ה עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃
העלייה נפתחת בהכרזה: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם" – אבל מיד חוזרים אחורה ומודגש: "אברהם הוליד את יצחק" – כדי לחדד שיצחק הוא ההמשך הישיר והמוכר של אברהם, בלי שום ספקות ובלי "סיפורים" מהצד.
יצחק נושא את רבקה כשהוא בן ארבעים, אבל רבקה עקרה. יצחק לא מוותר: הוא מתפלל אל יְדוָד לנכח אשתו – תפילה ממוקדת, על הזוגיות, על הבית המשותף. יְדוָד נענה, ורבקה נכנסת להיריון.
ההיריון שלה קשה מאוד: "ויתרצצו הבנים בקרבה". היא לא מבינה מה קורה, ושואלת: "אם כן, למה זה אנכי" – מה המשמעות של כל זה, מה הטעם במציאות הזאת? היא הולכת "לדרוש את יְדוָד", ושם היא מקבלת נבואה: שני גויים ושני לאומים בבטנה, והסיום הטעון: "ורב יעבד צעיר" – יש כאן סיפור של מאבק פנימי עוד לפני הלידה, וסיפור של היפוך סדרים.
כשהיא יולדת – יוצא ראשון עשו, אדם אדמוני, כולו שעיר כמו אדרת שיער, ושמו נקרא עשו. אחריו יוצא יעקב, כשידו אוחזת בעקב עשו – ומכאן שמו. יצחק בן שישים בלידתם. הילדות הופכת לבגרות: עשו נהיה איש ציד, איש שדה; יעקב – איש תם יושב אוהלים. יצחק אוהב את עשו, "כי ציד בפיו"; רבקה אוהבת את יעקב.
יום אחד יעקב מבשל נזיד, ועשו מגיע מן השדה עייף. הוא מבקש "מן האדום האדום הזה" – ולכן נקרא אדום. יעקב מציע עסקה: מכורה לי כיום את בכורתך. עשו, מתוך תחושת "הולך למות", מזלזל בבכורה; הוא נשבע, מוכר את הבכורה ליעקב, אוכל, שותה, קם והולך – והפסוק מסכם: "ויבז עשו את הבכורה".
מיד אחר כך מגיע תיאור רעב בארץ, נוסף על הרעב בימי אברהם. יצחק יורד לגרר, אל אבימלך מלך פלשתים. שם יְדוָד נראה אליו ואוסר עליו לרדת למצרים: "שכן בארץ אשר אמר אליך". הוא מצווה על יצחק לגור בארץ הזאת, ומחדש לו את כל הבטחות אברהם: הארץ לו ולזרעו, ריבוי כוכבי שמים, ברכה לכל גויי הארץ – והכול "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי".
נקודות למחשבה מהעלייה
- "ואלה תולדת יצחק" – אבל מדגישים שוב את אברהם
במקום להמשיך ישר לתיאור החיים של יצחק, התורה כאילו עוצרת ואומרת: תזכור – כל מה שקורה עכשיו, זה המשך ישיר של אברהם. יש כאן מסר: הזהות שלך היא גם מי שאתה וגם מאיפה באת. - תפילה "לנכח אשתו" – לא רק על עצמו
יצחק לא מתפלל "תן לי ילד", אלא תפילה שמחוברת לרבקה, למצבה ולהקשר הזוגי. זה דגם מרתק לתפילה על ענייני בית: לא אני מול אלוקים, אלא אנחנו. - רבקה שואלת "למה זה אנכי" – לא רק כאב פיזי, אלא שאלה קיומית
היא לא אומרת "כואב לי", אלא "למה אני". זו שאלה של משמעות: אם ככה נראית הדרך – מה הטעם בכל זה? והתשובה שהיא מקבלת היא לא "יהיה בסדר", אלא פרספקטיבה: יש כאן תהליך היסטורי, שני עמים, מאבק ארוך טווח. לפעמים התשובה למצוקה אישית היא הרחבת הפריים. - יעקב ועשו – לא רק אופי, אלא גם בחירה
עשו "איש שדה", יעקב "יושב אוהלים" – אבל הפסוק החותם "ויבז עשו את הבכורה" מבהיר: זה לא רק אופי מול אופי, אלא יחס לערך. עשו מוכן למכור עתיד רוחני תמורת סיפוק מיידי. יעקב, עם כל המורכבות של המהלך, יודע לזהות הזדמנות רוחנית ולהיאחז בה. - הרעב והעצירה מלרדת למצרים – אמון בתהליך
יצחק חווה אותו דפוס כמו אברהם: רעב. באופן טבעי, הולכים למצרים. אבל כאן מגיעת עצירה: תישאר בארץ. יְדוָד מבטיח "גור בארץ הזאת ואהיה עמך". זה רגע של אימון שריר האמון – להישאר במקום לא יציב כי יש הבטחה אלוקית. - "משמרתי מצותי חקותי ותורתי" – מה התורה הזאת לפני מתן תורה?
חז"ל כבר עמדו על כך שאברהם שמר "תורה" לפני שניתנה. גם בלי להיכנס לכל הפירוט, יש כאן מסר חד: קשר עם יְדוָד יכול להוביל אדם לחיות לפי רמת מחויבות רוחנית גבוהה עוד לפני שיש "מערכת חוקים כתובה". הביחד של "משמרתי, מצותי, חקותי ותורתי" מצייר דמות של אדם שחי את רצון ה' בכל הרבדים.
