כג וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ כד וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְדוָד֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃ כה וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְדוָ֔ד וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃ כו וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃ כח וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה יְדוָ֣ד ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ כט אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְדוָֽד׃
יצחק עולה משם אל באר שבע. באותו לילה נגלה אליו ה׳, מזדהה כאלוהי אברהם אביו, מחזק אותו שלא יירא, ומבטיח להיות עמו, לברכו ולהרבות את זרעו בזכות אברהם עבדו. בתגובה יצחק בונה שם מזבח, קורא בשם ה׳, מקים שם את אוהלו, ועבדי יצחק כורים שם באר חדשה – המשך ישיר להיאחזות בארץ דרך הבארות.
אחרי ההתבססות בבאר שבע, מגיע אליו אבימלך מגרר, יחד עם אחוזת רעו ופיכֹל שר צבאו. יצחק שואל אותם במפגיע מדוע באו אליו, לאחר ששנאו אותו ושלחו אותו מעליהם. הם מסבירים שראו בבירור שה׳ איתו, ולכן רוצים לקבוע שבועה וברית בינו לבינם. הם מציגים את יחסיהם בעבר כרק טוב – שלא נגעו בו לרעה ושילחו אותו בשלום – ומסיימים בהכרה: אתה עכשיו "ברוך ה׳".
כמה תובנות מהעלייה
- חיזוק שמגיע אחרי מאבק
ההתגלות בבאר שבע מגיעה אחרי תקופה של ריב, קנאה וסכסוכי בארות. לפעמים החיזוק מלמעלה מגיע דווקא אחרי שחווים חיכוך והתנגדות, לא בזמן הנחת. - מזבח, אוהל ובאר – שלישיית זהות
יצחק בונה מזבח, קורא בשם ה׳, נוטה אוהל, ואנשיו כורים באר. מזבח – קשר לה׳, אוהל – חיים משפחתיים, באר – פרנסה והתיישבות. זו תמונה של חיים שלמים: רוח, בית, וכלכלה. - הצלחה שמאלצת כבוד
אבימלך קודם מרחיק את יצחק, ועכשיו חוזר לבקש ברית. כשיצחק עומד על מקומו ובונה בשקט, הברכה הגלויה מאלצת את הצד השני לשנות יחס ולהכיר בעוצמה. - פער בין חוויית המציאות לבין סיפור עצמי
יצחק מרגיש "שנאתם אתי ותשלחוני", ואילו אבימלך מספר לעצמו סיפור: עשינו רק טוב, שלחנו אותך לשלום. יש כאן לימוד על איך אנשים נוטים לייפות את חלקם, גם כשהמציאות הייתה מורכבת יותר. - "אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה׳" – הכרה כלפי חוץ
בסוף, אפילו מלך פלשתים מודה שהברכה עם יצחק. זה רמז מוקדם למצב שבו גם אומות העולם נאלצות להכיר בייעוד ובברכה שמלווה את ישראל.
