פרשת תולדות – עלייה שישית

כה וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ כו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ כז וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְדוָֽד׃ כח וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ כט יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ ל וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ לא וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ לב וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ לג וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ לד כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ לה וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ לו וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ לז וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ לח וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ לט וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ מ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ מא וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ מב וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃ מג וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ מד וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ מה עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ מו וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃ כח א וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃

אחרי שיצחק מבקש מ"עשו" (שהוא בעצם יעקב בתחפושת) להגיש לו ציד ויין, הוא אוכל, שותה, ומבקש ממנו לגשת ולנשק אותו. ברגע הקרבה הפיזית הזה, יצחק מריח את ריח בגדיו ומרגיש בו משהו מן השדה, מן המציאות החיצונית, ומברך אותו ברכה עוצמתית: שפע גשמי של טל השמים ומשמני הארץ, ריבוי דגן ותירוש, ושליטה רוחנית ולאומית – עמים יעבדו אותך, אחים ישתחוו לך, ומי שיקלל אותך יהיה ארור ומי שיברך אותך יהיה ברוך.

מיד כשהברכה מסתיימת ויעקב יוצא, עשו נכנס עם המטעמים שהכין. הדקות כמעט חופפות, והפער הדרמטי ביניהם הוא רק של רגע אחד. כשעשו מדבר, יצחק שואל "מי אתה", וכשהוא שומע שזה עשו, הוא נחרד חרדה גדולה מאוד. הוא מבין שהברכה כבר ניתנה לאחר, ומכריע: "גם ברוך יהיה" – הברכה תקפה ולא מתבטלת.

עשו שומע את דברי אביו, פורץ בצעקה גדולה ומרה ומתחנן שיברך גם אותו. יצחק מסביר לו שיעקב כבר קיבל את מעמד ה"גביר", אחיו הפכו לעבדיו, וכל השפע החומרי כבר הוצמד לו. עשו מרגיש פעמיים מרומה – פעם על הבכורה ופעם על הברכה – ושואל אם לא נותרה אפילו ברכה אחת בשבילו. יצחק מברך אותו בברכה שונה: גם לו יהיה מן משמני הארץ ומטל השמים, אך חייו יהיו על חרבו, והוא יהיה כפוף לאחיו, עד שיבוא רגע שבו יוכל לפרוק מעליו את עולו.

מכאן השבר הנפשי: עשו שונא את יעקב על הברכה, ובתוכו הוא מגבש החלטה: אחרי ימי אבל על אביו, יהרוג את יעקב אחיו. דבריו מגיעים לאוזני רבקה. היא קוראת ליעקב ומספרת לו שעשו מתנחם במחשבות רצח, ומצווה עליו לברוח לחרן, אל לבן אחיה, "ימים אחדים" – עד שיעבור זעמו. היא לא רוצה לאבד באותו יום גם את עשו (אם ייהרג) וגם את יעקב (אם ייענש), ולכן פועלת להצלתו.

כדי לתת לסיפור כיסוי "רשמי", רבקה פונה ליצחק ומתלוננת על בנות חת שנשאו את עשו, ואומרת שאין לה חיים אם גם יעקב ייקח אישה כמוהן. בעקבות כך יצחק קורא ליעקב, מברך אותו בגלוי, מצווה עליו לא לקחת אישה מבנות כנען ושולח אותו לפדנה ארם, לבית בתואל ולבן. שם, מתוך המשפחה, ייקח אישה. יצחק מוסיף ליעקב ברכה מפורשת בסגנון ברכת אברהם: אל שדי יברך אותך, יפרה וירבה אותך, ותהיה לקהל עמים, וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך, לרשת את הארץ שניתנה לאברהם.

תובנות מהעלייה

• הריח שמכריע
  יצחק לא מסתפק בקול. דווקא החושים הפיזיים – מישוש וריח – הם שבסוף גורמים לו להכריע שהאדם שלפניו הוא "עשו". לעתים האדם נאמן יותר לחוויה החושית מאשר לתוכן המילולי, גם כשיש סתירה.
• "גם ברוך יהיה" – אי חזרה מברכה
  ברגע האמת, יצחק יכול היה לומר "טעיתי". במקום זאת הוא מזדעזע, אבל מקבל: מה שיצא מן הפה ומהלב – נשאר. זו תפיסה עמוקה על כוח המילה ועל כך שברכה רוחנית איננה עסקה טכנית שניתנת לביטול.
• ברכת יעקב מול ברכת עשו
  יעקב מקבל גם שפע גשמי וגם הנהגה רוחנית ולאומית. עשו מקבל גם הוא שפע, אבל חייו משויכים ל"חרב" ולמאבק. זה לא רק פחות שפע – זו זהות אחרת: יעקב – בניין, יציבות ומשילות; עשו – תנועה, כוח ועימות.
• שנאה שמתחפשת ל"נחמה"
  הפסוק מתאר את עשו כ"מִתְנַחֵם" להרוג את יעקב. הוא מרגיע את עצמו בפנטזיית נקמה. זאת נקודה פסיכולוגית חזקה: לפעמים אדם מספר לעצמו שהמעשה הקיצוני שהוא מתכנן "ירגיע אותו", כשבעצם הוא מעמיק עוד יותר את השבר.
• רבקה – גם מצילה וגם מכסה
  מצד אחד, רבקה מצילה את יעקב פיזית – בורחת אותו לחרן. מצד שני, היא בונה סיפור "רשמי" מול יצחק על בנות חת כדי להסביר את היציאה. זה מעמיד אותנו מול שאלה: האם לעתים מותר להשתמש בנימוק חלקי או עקיף כדי לקדם תוצאה נכונה בעיניך, ומה המחיר ארוך הטווח של זה באמון הזוגי והמשפחתי.
• הברכה השנייה של יצחק ליעקב – עכשיו בלי תחפושת
  כאן יעקב מקבל את ברכת אברהם בגלוי, בלי עור עיזים, בלי בגדי עשו, בלי רמאות. זה רמז חזק לכך שהבחירה בו איננה תלויה רק בתחבולה של רבקה, אלא ברצון אלוקי עמוק שמקבל חיזוק מייסודו של יצחק עצמו.