פרשת תזריע – עלייה רביעית

כד א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּֽי־יִהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת־אֵ֑שׁ וְֽהָיְתָ֞ה מִֽחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה׃ כה וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֙הָ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא׃ כו וְאִ֣ם ׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן־הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ כז וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם־פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא׃ כח וְאִם־תַּחְתֶּיהָ֩ תַעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא־פָשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי־צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא׃

בעלייה זו התורה עוסקת בהמשך דיני הנגעים, והפעם – במצב מיוחד:
כאשר נגע דומה לצרעת צומח בתוך כוויה – מכְוַת אש.

📖 סיכום הפסוקים:

• פסוק כד: אם אדם נכווה באש, והמקום מבריא, אבל נוצרת שם בהרת לבנה או אדמדמת – צריך להביא אותו לכהן.
• פסוק כה: אם הכהן רואה:
  • שהשער במקום הפך ללבן,
  • ומראה הנגע עמוק מהעור,
  זהו סימן שמדובר בצרעת שפרחה מתוך הכוויה, והאדם נטמא.
• פסוק כו: אם אין שער לבן, והנגע לא שוקע בעור – הכהן מסגיר את האדם לשבעה ימים.
• פסוק כז–כח:
  • אם הנגע מתפשט – טמא.
  • אם לא מתפשט והוא כהה – זה לא צרעת, אלא רק צָרֶבֶת מכוויה, והאדם טהור.

🔍 נקודה למחשבה:

יש כאן מסר עמוק – אפילו פצע ישן, שנראה כמרפא, יכול להצמיח נגע חדש.
לפעמים אנחנו בטוחים שמשהו שכבר עבר לא ישוב להכאיב… אבל אם אנחנו לא שמים לב – במקום הפצע צומחת בעיה חדשה.

🔁 הכהן כאן נדרש לדיוק, לאבחון, לבדיקה מדוקדקת – כך גם אנחנו צריכים לבדוק בנפשנו:

• האם פצעי העבר באמת התרפאו?
• או שמא הם רק כוסו…?

שנזכה לרפואה שלמה – בגוף ובנפש, ולאור פנימי שמרפא גם את מה שנראה שכבר נשכח 🙏