יח וּבָשָׂ֕ר כִּֽי־יִהְיֶ֥ה בֽוֹ־בְעֹר֖וֹ שְׁחִ֑ין וְנִרְפָּֽא׃ יט וְהָיָ֞ה בִּמְק֤וֹם הַשְּׁחִין֙ שְׂאֵ֣ת לְבָנָ֔ה א֥וֹ בַהֶ֖רֶת לְבָנָ֣ה אֲדַמְדָּ֑מֶת וְנִרְאָ֖ה אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ כ וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה מַרְאֶ֙הָ֙ שָׁפָ֣ל מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הּ הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְטִמְּא֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן נֶֽגַע־צָרַ֥עַת הִ֖וא בַּשְּׁחִ֥ין פָּרָֽחָה׃ כא וְאִ֣ם ׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־בָּהּ֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן־הָע֖וֹר וְהִ֣יא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ כב וְאִם־פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא׃ כג וְאִם־תַּחְתֶּ֜יהָ תַּעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֙רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה צָרֶ֥בֶת הַשְּׁחִ֖ין הִ֑וא וְטִהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן׃
בעלייה זו נלמדים דינים נוספים על נגעים בעור – בפרט כשנובעים ממצבים רפואיים קודמים, כמו שחין – מורסה או פצע שהתרפא.
מה קורה בפסוקים האלו?
- אדם שהיה לו שחין (פצע מוגלתי), ונרפא – אבל אחר כך צומחת שם שאת או בהרת.
- אם המקום שוקע מן העור והשערות בו הפכו לבנות – זה סימן לצרעת, והכהן מטמא אותו.
- אבל אם:
- אין שער לבן,
- העור לא שוקע,
- והבהרת כֵּהָה – כלומר דהויה ולא ברורה –
- אם הנגע מתפשט – האדם נטמא.
- ואם הוא לא התפשט – זה נקרא "צָרֶבֶת השחין" – תוצאה של כווייה או פצע – וטהור הוא.
💡 רעיון לשולחן שבת:
הפרשה הזו מדברת שוב ושוב על מראה חיצוני – אבל כל מהותה היא אבחנה פנימית.
לפעמים יש סימנים חיצוניים – אבל הם לא בהכרח משקפים את האמת. הכהן צריך סבלנות, הבחנה, ולא למהר לטמא או לטהר.
🔍 גם אנחנו – במבט על אחרים, ואפילו על עצמנו – צריכים לדעת:
לא כל פצע שהתרפא באמת נעלם.
ולפעמים – מה שנראה לבן וטהור – בעצם מעיד על משהו עמוק ולא בריא.
שתהיה לך המשך שבוע של עין טובה, ויכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין חיצוניות לפנימיות 🙏
