הפסוק שמציג את השם החדש של יוסף הוא:
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם." (בראשית מא:מה)
אלה "שלוש אפשרויות גדולות" להבין את צָפְנַת פַּעְנֵחַ – וכל אחת מאירה זווית אחרת של זהות כפולה:
- פירוש מסורתי-תפקידי: "מפרש הצפונות"
רש"י מפרש בקיצור חד: "צפנת פענח. מְפָרֵשׁ הַצְּפוּנוֹת" – כלומר, השם הוא תיאור מקצועי: האיש שמוציא מן הסתר אל הגילוי. Sefaria
גם תרגום אונקלוס הולך בדיוק על הקו הזה, ומתרגם את שם-הכינוי במשמעות: "גֻּבְרָא דְּמִטַּמְרָן גַּלְיָן לֵיהּ" – אדם שהנסתרות מתגלות לו. ויקיטקסט
לפי הקריאה הזו, פרעה לא "מעלים" את יוסף – הוא מגדיר אותו: האיש שמבין את מה שאחרים לא מצליחים לפענח. - קריאה לשונית-ביקורתית: אולי זה בכלל מצרית – ואין לנו ודאות
אבן עזרא מניח ביושר גבולות: אם זו מילה מצרית – "לא ידענו פירושה"; ואם זו מתורגמת – "לא ידענו שם יוסף". ויקיטקסט
ורמב"ן מאריך בכיוון דומה: ייתכן שזה "שם נכבד כלשון ארצו", ואולי אפילו פרעה השתמש בלשון הקרובה (כנען), כך שהשם נעשה מעין "תואר" שמתאים לתרבות המצרית ולשלטון. ויקיטקסט
במילים פשוטות: התורה משאירה פה ערפל מכוון – כי זה חלק מהסיפור. יוסף נכנס לעולם שיש לו שפה אחרת, סמלים אחרים, שמות אחרים. - הצעה מחקרית מצרית: "האל אומר והוא חי" (בערך) – עדיין לא חד-משמעי
במחקר הוצעו גלגולים מצריים שמשמעותם בסגנון: "האל מדבר והוא חי" או "האל אמר: יחיה". גם מקורות אנציקלופדיים מציינים שהמשמעות המצרית אינה ודאית, אך זו אחת ההצעות המרכזיות. Bible Odyssey
(רמז יפה לכיוון הזה הוא שיש במצרים שמות מסוג: "האל תחות אומר 'יחיה'", כעדות לשיטת שמות דומה.) אישמואלין
אם זה נכון, זה מדהים: גם הקריאה "המסורתית" וגם הקריאה "המצרית" מתכנסות סביב אותו רעיון – חיים/עתיד/פתרון שמגיע דרך דיבור שמימי או גילוי נסתר.
אז מה זה מלמד על זהות כפולה של אדם שחי בין עולמות?
הפסוק עצמו חושף את המתח: מצד אחד פרעה נותן שם מצרי, אישה מצרית, ומעמד מצרי. מצד שני – התורה ממשיכה לקרוא לו "יוֹסֵף" בסוף אותו פסוק: "וַיֵּצֵא יוֹסֵף" (לא "צפנת פענח").
כלומר: בחוץ הוא נושא תואר שמאפשר לו לנהל אימפריה. בפנים – הסיפור לא נותן לזה למחוק את שמו המקורי.
וההוכחה הכי "בין העולמות" נמצאת בשמות הבנים: דווקא בשיא המצריות, יוסף קורא לילדיו שמות שמספרים סיפור אמוני-אישי:
"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי." (בראשית מא:נא)
"וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי." (בראשית מא:נב)
מכאן אפשר לקחת תובנה אחת חדה: "צפנת פענח" הוא השם שהעולם נותן לך כדי שתתפקד בתוכו. "מנשה" ו"אפרים" הם השמות שאתה נותן כדי לזכור מי אתה באמת, ומה הסיפור שלך מול אלוהים – גם כשאתה לובש חליפה של מצרים.
