כן. יש הרבה מקורות שמצביעים על כך שקרח לא ראה את עצמו כמורד, אלא כצדיק שמבקש צדק. אבל – דווקא זה מלמד אותנו עד כמה כוונה טובה יכולה להפוך לנזק אם היא לא מנותבת דרך ענווה ויראת שמים.
בוא נצלול לעומק:
התשובה המורכבת ביותר – היא אולי גם הנוקבת ביותר:
קרח לא ראה בעצמו רשע. הוא חשב שהוא עושה דבר נכון, אולי אפילו מצווה. אבל הכוונה שלו הייתה נגועה.
במדרש תנחומא (פרשת קרח, סימן ה') נאמר:
"קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זה?"
שאלה רטורית: איך אדם חכם, עשיר ויודע ספר – עושה מעשה כל כך הרסני?
רש"י על הפסוק "ויקח קרח" (במדבר ט"ז, א') מביא מהמדרש (תנחומא שם) את דברי קרח למשה:
"טלית שכולה תכלת – פטורה מן הציצית או חייבת?" אמר לו משה: "חייבת". אמר לו: "כל הבית מלא ספרים – חייב במזוזה?" אמר לו: "חייב". אמר לו קרח: "כל התורה לא פוטרת את הבית, ושני פרשיות פוטרות?"
המשל כאן ברור: קרח שואל שאלות הלכתיות מתוך פרובוקציה. הוא משתמש ברעיונות אמוניים כדי לערער על הסמכות. אבל למה?
הרמב"ן (בפירושו על שם) מסביר: קרח קינא באלעצפן בן עוזיאל, שהתמנה לנשיא משפחת קהת, והוא חשב שמגיע לו. הקנאה עטפה את עצמה באידיאולוגיה – אבל השורש לא היה לשם שמים.
לכן אמרו חכמים במסכת אבות (פרק ה', משנה י"ז):
"מחלוקת קרח ועדתו – שאינה לשם שמים."
ומה זה מלמד עלינו?
- שגם רעיונות יפים יכולים לבוא ממקום של קלקול פנימי.
- שלא כל מי שמדבר בשם העם באמת מייצג אותו.
- שלא די בכוונה טובה – צריך גם בירור פנימי, ענווה, קבלת סמכות.
- שגם אדם חכם וטהור – עלול להוביל את עצמו ואת סביבתו לאבדון, אם לא יבקר את מניעיו.
בסופו של דבר, קרח טען ש"כולם קדושים". והרי כתוב:
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"
(שמות י"ט, ו')
הבעיה לא הייתה בתוכן. הבעיה הייתה בכוונה – ובמקום שממנו הוא פעל.
קרח לא ראה עצמו ככופר – אלא כמחולל מהפכה צדקנית. אבל בלי ענווה, בלי הכרה במשה כנביא ה’, בלי קבלת סדר שמיימי – גם מצווה יכולה להפוך לעוון.
וזה מלמד אותנו, אולי יותר מכל דבר אחר:
לב טהור – זה לא רק הרצון לעשות טוב. לב טהור הוא לב שיודע לא להכתיר את עצמו כמוביל האמת, אלא לשאול בענווה: אולי יש אמת גבוהה ממני.
