מדוע עכשיו לפני שבועות יש חשיבות לדבר על אחדות?

הזמן שלפני חג השבועות – הוא הזמן הכי משמעותי בשנה לדבר על אחדות. לא רק בגלל ש"אחדות זה חשוב", אלא כי קבלת התורה עצמה תלויה באחדות, באופן הכי מהותי ועמוק שיש.

🔥 התורה ניתנת רק מתוך אחדות

כשחז"ל מתארים את מעמד הר סיני, הם מדגישים פסוק קטן עם משמעות עצומה:

"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות י״ט, ב׳)

הפסוק נראה לכאורה תיאור טכני – אבל הפך אצל חז"ל ובקבלה לאחד הפסוקים הכי מהפכניים בתורה.

🔥 מתי עם ישראל הופך מ"רבים" ל"אני"?

חז"ל שמו לב לדבר בלתי רגיל:
עד אותו פסוק כתוב תמיד בלשון רבים – "וייסעו בני ישראל", "וילונו העם", "ויחנו במדבר".

אבל כאן, רגע לפני מתן תורה – לשון יחיד:
"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" – כאילו כל האומה הפכה לאדם אחד.

וכאן מונח סוד:
האחדות לא הייתה תוצאה של הסכמה – אלא של מגמת חיים.
הם לא חשבו אותו דבר – הם כיוונו לאותו הר.
וכשיש מטרה משותפת – נבנה לב אחד גם מגופים נפרדים.

🌄 "נֶגֶד הָהָר" – ומה המשמעות העמוקה של העמידה מול ההר?

המילה "נֶגֶד" בפסוק אינה סתם תיאור של מיקום גיאוגרפי – היא מילה טעונה.
"נגד" משמעה גם עמידה ישירה, מול משהו נשגב, מבלי לברוח או להסיט מבט.

וכאן טמון סוד גדול:
כדי לעמוד "נֶגֶד הָהָר", מול ההר שעליו תינתן התורה, צריך אומץ נפשי.
זהו הר שמציב רף, מחייב, חושף. לא כל אחד מוכן לעמוד מול דבר כזה.

אבל עם ישראל הצליח – בזכות דבר אחד: הם עמדו יחד.

לא כל אחד לבדו מול קולות וברקים, אלא כקול אחד מול קול ה’.
וכשיש עם שלם שעומד יחד – גם ההר נהיה נגיש. גם הקול הגדול נהיה שמיע.

"כאיש אחד בלב אחד"
(רש"י שם, בשם מדרש תנחומא)

התורה ניתנה לעם ישראל רק כשהם הפכו ללב אחד, לא רק לגוף אחד.

🌾 חג השבועות – חג של כלל, לא של פרט

בחגים אחרים – יש מקום להתרכז בפרט:

• בפסח – כל אחד מספר ביציאת מצרים האישית שלו.
• בסוכות – כל אחד בונה את הסוכה שלו.

אבל בשבועות – אין מצווה מעשית אישית.
לא סוכה, לא מצה, לא שופר.

למה?

כי התורה ניתנת לכלל.
וההכנה לקבלת התורה – אינה פרטית, אלא לאומית, קהילתית, חברתית.

💬 אז למה חשוב לדבר עכשיו על אחדות?

• כי אי אפשר לקבל את התורה באמת, אם יש פירוד לבבות.
• כי גם אם כל אחד יכין עצמו בנפרד – אם אין אחדות בלב העם, לא יורד הקול.
• כי הדור שלנו – אולי יותר מכל דור – זקוק לרפואה הזו של "ויחן שם ישראל".

🕊 ואולי עכשיו, דווקא עכשיו…

בימים של שסעים, מחלוקות, דעות שונות וקצוות רחוקים –
דווקא עכשיו אנחנו מתקרבים שוב למעמד הר סיני.
ולא בטקס – אלא בבחירה פנימית:

האם אני מוכן לראות את האחר כחלק מהמחנה?
האם אני שואל לא רק "מה קורה איתי", אלא "מהו מקומי במחנה ישראל"?

כי רק יחד – שוב נשמע את הקול.