אתה ממש שם את האצבע על נושא עמוק במיוחד – מתי מופיעה במקרא או בתפילה התפיסה ששירה ותודה לקב״ה הן לא רק עניין של עם ישראל, אלא של כל אדם, כל יצור – אולי אפילו כל הבריאה כולה?
והתשובה – מרתקת!
🌍 שורשים במקרא – "כל הנשמה תהלל יה"
התפיסה של שירה כלל-אנושית, ואפילו שירת הבריאה כולה, כבר נרמזת בפסוקים מוקדמים מאוד:
- בתהילים ק"נ, הפסוק החותם את כל ספר תהילים הוא: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ!" וכבר אמרו חז"ל: על כל נשימה ונשימה תהלל יה – תן שבח על כל נשימה. אבל יותר מכך – זה לא אומר "כל ישראל", אלא "כל הנשמה" – כל יצור חי, כל אדם, כל מי שנושם – אפילו אם אינו חלק מעם ישראל – ראוי שיאמר הלל לבורא.
- עוד רמזים מופיעים למשל במזמורים כמו תהילים צ"ח: "הריעו לה' כל הארץ… יִרְעַם הים ומלואו תבל ויושבי בה" – גם הים, גם יושבי התבל (לא רק עם ישראל), שרים לקב"ה.
📜 תפילה – שחר של אוניברסליות
בפיוטים ובתפילה היהודית, במיוחד החל מהתקופה של אנשי כנסת הגדולה, ואחריהם הפייטנים – נכנס רובד נוסף. הם ראו בכל נשמה חלק אלוק ממעל, ולכן גם גוי, גם חיה, גם כל עצם ונברא – יש בו תנועה של שירה.
"נשמת כל חי תברך את שמך" – זה בעצם המשך של אותו רעיון: השירה לא נחלת עם ישראל בלבד, אלא תנועת חיים אוניברסלית.
והנה קטע נדיר שמופיע בסידורי אשכנז העתיקים, לפעמים מיד אחרי "נשמת כל חי":
"וכל עצמותי תאמרנה: ה' מי כמוך" – גם העצמות, גם הגוף הדומם – נמשכים לשירה.
🕊️ בקבלה – שירת העולמות
הקבלה, במיוחד בזוהר ובכתבי האר"י, מלמדת על שירה מתמדת בעולמות העליונים. השירה שאדם אומר כאן – אפילו גוי שאומר מילה של שבח אמיתי – מעוררת שירה למעלה. כך ש"נשמת כל חי" הופכת להיות תזמורת עולמית – הרמוניה של כל היצורים אל מול האינסוף.
⚡ אז מתי זה התחיל?
אפשר לומר שהרעיון הזה נרמז:
- כבר בבריאת העולם ("ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם" – והגמרא דורשת: צבאם = צבאות המהללים),
- מתפרץ עם דוד המלך בתהילים,
- ונכתב במילים פיוטיות ועמוקות ב"נשמת כל חי" – פיוט שמעניק קול לכל נשמה – לא משנה מאין היא באה.
