למה התורה נותנת שמות לשתי המיילדות, שפרה ופועה (שמות א:טו), אבל לא נותנת שם לפרעה בכל הסיפור הזה?
בפסוק התורה עושה בחירה ספרותית ממש חדה:
“וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.” (שמות א:טו)
ומצד שני, אותו “מלך מצרים” נשאר לאורך הדרך בלי שם פרטי. אפילו כשהתורה מציינת שינוי שלטון או מוות, היא נשארת עם התואר:
“וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרָיִם…” (שמות ב:כג) – מקראות גדולות
למה זה ככה? יש כאן כמה שכבות שיושבות יחד:
- “פרעה” הוא תפקיד, לא אישיות
במובן ההיסטורי, “Pharaoh” הוא בעצמו כינוי/תואר למלך מצרים (נגזר מהמילה המצרית per-aa, “הבית הגדול”, כלומר הארמון, ומשם נהיה כינוי למלך). בריטניקה
כלומר, כבר בתוך המילה “פרעה” יש משהו שמוחק את האדם ומשאיר “מוסד”. זה לא X מול שפרה ופועה, אלא “השלטון” מול שתי נשים. - התורה נותנת נצח למי שבוחר בחיים
שפרה ופועה מקבלות שם כי הן עומדות במרכז הגאולה בשלב הכי מוקדם: עוד לפני משה, עוד לפני אותות, עוד לפני יציאת מצרים – שתי נשים עוצרות את מכונת ההרג. השם שלהן הוא כמו “פסל זיכרון” שהטקסט עצמו מקים להן.
רש”י אף מזהה אותן עם דמויות יסוד בבית ישראל:
“שפרה – זו יוכבד…”
“פועה – זו מרים…”
כלומר, התורה לא רק מספרת על מיילדות, אלא רומזת: שורש הגאולה מתחיל באמהות שמסרבות לפחד.
- “שם רשעים ירקב” – והטקסט עצמו עושה את זה
משלי אומר:
“זֵכֶר צַדִּיק, לִבְרָכָה; וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.” (משלי י:ז)
הסיפור בשמות “מיישם” את זה בצורה ספרותית: את הרשע הגדול משאירים בלי שם פרטי (לא נותנים לו כבוד של זיכרון אישי), ואת מי שמציל חיים חורטים בשם. - נקודה מעניינת למחשבה: ספר “שמות” נפתח דווקא באנשים “קטנים” עם שם
בפרשה שנקראת “שמות”, התורה לוחשת לך מה חשוב באמת: לא הארמון, אלא המצפון. לא התואר, אלא השם. וכשאתה קולט את זה – פתאום כל הסיפור מתהפך: פרעה נראה ענק, אבל הוא “אנונימי”; שפרה ופועה נראות קטנות, אבל יש להן שם, כלומר נוכחות נצחית.
