הביטוי שמצטטים בדרך כלל הוא "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם" (ולא "שמני"). הוא מופיע בשיר השירים ח,ו:
"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה."
כדי להבין מהו “חותם”, כדאי לזכור שבלשון המקרא חותם הוא חפץ אישי שמשמש חתימה-הטבעה, כמו “חותם” של יהודה:
"חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (בראשית לח,יח).
מכאן נפתחות כמה “אפשרויות גדולות” להבין את "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם":
- חותם כטבעת-חותם: שייכות ובלעדיות
חותם הוא “הסימן שלי”. כמו מלך שחותמו קובע מה אמיתי ושייך לו – כך הדוברת מבקשת להיות סימן שאי אפשר להתבלבל בו: “אני שלך, ואתה שלי”. זה דימוי של קשר שאינו “עוד רגש” אלא זהות. - חותם כזיכרון קבוע: לא לשכוח אפילו רגע
חותם הוא דבר שנמצא תמיד על האדם. לכן “על לבך” יכול להיקרא כרובד של זיכרון פנימי: שלא תהיה אהבה שהיא התלהבות חולפת, אלא נוכחות קבועה בתודעה. - לב מול זרוע: פנימיות מול מעשה
“לב” רומז לעולם הפנימי – מחשבה, רגש, רצון. “זרוע” רומזת לכוח הפועל – מה אתה עושה בפועל בעולם. כך מתקבלת בקשה כפולה:
שגם מבפנים (לב) וגם מבחוץ (זרוע) – הקשר ייחתם ויתקבע. - חותם כהטבעה: שהקשר יעצב אותך
חותם לא רק “נענד” – הוא גם מטביע צורה. במובן הזה, הדימוי אומר: תן לי להיחקק בך, להשאיר רושם שמגדיר את צורת החיים, כמו הטבעה שאחרי שנעשתה – אי אפשר להתכחש לה. - חותם כסגירה ושמירה: גבול שמגן מפני זרים
חותם גם “סוגר” דבר שלא ייפרץ. זו קריאה של שמירה: שהלב והכוח לא יהיו פרוצים לכל רוח, לכל הסחת דעת, לכל “חותם זר”. הקשר נחתם ונשמר. - קריאה סמלית של מצוות “אות”: חותם על הלב והזרוע
במדרש ובחסידות יש מי שקושר את “חותם על לבך… על זרועך” לרעיון של “אות” גופני שמבטא קשר (בהקשר של תפילין וכדומה) – כלומר, הקשר עם הקב"ה מקבל “חותם” שנוגע גם בפנימיות וגם במעשה. (אני מציין זאת כרעיון פרשני ולא כהוראה מעשית). Sefaria
אם תרצה, אוכל גם לפרוש את זה לפי 3 רמות קריאה מקובלות בשיר השירים: פשט (אהבת אדם), דרש (כנסת ישראל והקב"ה), ורמז/סוד (חותם כתודעה וזהות) – בלי להעמיס.
"אשמח"
בשמחה. נבנה את הביטוי בשלוש קומות – פשט, דרש, ורמז/סוד.
נקודת המוצא היא לשון הפסוק:
"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ" (שיר השירים ח,ו).
וכדי להרגיש מהו “חותם” במקרא, שים לב ל“חותם” של יהודה, שהוא חפץ אישי שמזהה את בעליו:
"חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (בראשית לח,יח).
- פשט – אהבה שרוצה להיות “החתימה שלך”
בפשט, זו לשון של אהובה שמבקשת: אל תאהב אותי רק “בלב” במובן של רגש חולף, אלא תן לי להיות כמו חותם שאתה לא נפרד ממנו.
- “על לבך” – המקום הכי פרטי. לא הצגה לעולם, אלא קרבה פנימית, זיכרון חי.
- “על זרועך” – המקום הכי מעשי ונראה. כאילו לומר: הקשר לא נשאר בתוך הראש, הוא ניכר בדרך שבה אתה פועל בעולם.
וכאן נכנס היופי של הדימוי: חותם הוא לא רק תכשיט. הוא גם כוח. מי שמחזיק חותם, יכול “להטביע” ולחתום. במילים אחרות: האהבה מבקשת לא רק מקום – אלא גם תוקף, קביעות, “זה אמיתי”.
- דרש – כנסת ישראל והקב"ה: חותם של ברית, זיכרון ומעשה
ברובד הדרש, שיר השירים נקרא הרבה פעמים כמשל לקשר שבין הקב"ה לישראל. ואז “שימני כחותם” נשמע כמו תפילה: שנהיה חרוטים בתודעה האלוקית, ושגם אנחנו נישא את הקשר הזה לא רק בהרגשה אלא גם בחיים.
יש כאן הדהוד חזק ללשון “אות” בתורה:
- "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו,ח).
- "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ" (שמות יג,ט).
אני אומר זאת כרעיון פרשני: “חותם על הלב” מצייר נאמנות פנימית, ו“חותם על הזרוע” מצייר נאמנות שמתלבשת במעשה ובכוח החיים. כאילו הפסוק לוחש – קשר אמיתי לא נשמר רק במילים יפות, אלא בחתימה כפולה: בפנים ובחוץ.
- רמז/סוד – החותם כטביעה: זהות שנחרטת, לא רק זיכרון
ברובד הרמז והסוד, “חותם” הוא סמל לזהות: חותם מטביע צורה בשעווה – והצורה שנוצרה לא “מתווכחת”, היא פשוט שם.
כאן “שימני כחותם” יכול להישמע כמו בקשה עזה:
לא רק “תזכור אותי”, אלא “תן לי להיחקק בך, להיות חלק מהצורה שלך”.
והתנ"ך עצמו מרחיב את דימוי החותם למקום של בחירה וקירבה עילאית:
- "וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם" (חגי ב,כג).
ומנגד, יש גם צד מטלטל לדימוי הזה: חותם הוא דבר קרוב מאוד, אבל אפשר גם “לנתק” אותו כשיש שבר גדול:
- "חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי" (ירמיהו כב,כד).
כלומר, “חותם” הוא לא סתם רומנטיקה. זה דימוי של קשר שיש בו גם אחריות, גם נאמנות, וגם עוצמה.
מה הייתי רוצה שיהיה “על הלב” – פנימי, שקט, אמיתי?
מה הייתי רוצה שיהיה “על הזרוע” – מעשי, נראה, עקבי?
ומה “החותם” שלי – הדבר שמזהה אותי באמת, גם כשאף אחד לא מסתכל?
