אז יעקב שיקר ליצחק ואז גם לבן רימה אותו וגם הילדים שלו שיקרו לו על יוסף. מה שאתה עושה לאבא שלך כך יעשו לך הילדים שלך לא?
אתה שם על השולחן את מה שכולם מרגישים בבטן כשקוראים את הסיפורים האלה – וזה מאוד במכוון, כי חז"ל בעצמם הולכים בדיוק לשם.
בוא נעשה סדר, אבל בצורה כנה, לא בסיסמאות.
- יעקב מרמה את יצחק – עם מה?
אצל יצחק הוא משתמש בשני "כלים":
- גדי עזים (המאכל שרבקה מכינה)
- בגדים והתחזות (בגדי עשו, עור על הידיים)
כלומר:
הוא לוקח את מעמד הבכור בדרך של תחפושת, והאבא העיוור נופל בזה.
- לבן מרמה את יעקב – באותה מטבע
לבן עושה ליעקב משהו מאוד דומה:
- מחליף לו את רחל בלאה בלילה, במקום "הקטנה" נותן לו את "הגדולה".
- משתמש בחושך, בהסתרה, בבלבול.
יעקב, שהתחפש כדי לקבל את "הבכורה" מהאח הגדול –
נופל עכשיו ברמייה של "הבכירה" במקום הקטנה.
חז"ל אומרים במפורש שיש כאן מידה כנגד מידה – החיים מחזירים ליעקב את אותו סוג של מורכבות שהוא הכניס הביתה.
- הילדים מרמים את יעקב – שוב עם מה?
כשאחים חוזרים עם כתונת יוסף:
- שוב גדי עזים.
- שוב בגד ספוג בדם.
- שוב אבא שלא רואה את כל התמונה ונשבר.
זה דפוס חזק:
גדי עזים + בגד + אבא שלא רואה =
פעם יעקב מול יצחק
פעם יעקב מול לבן
פעם יעקב מול בניו.
חז"ל ורש"י מדגישים (ברעיון, בלי לצטט):
במה שאדם עושה – באותו מטבע מידה כנגד מידה הוא מקבל בהמשך.
- אז זה חוק? "מה שאתה עושה לאבא שלך – הילדים יעשו לך"?
כאן צריך להיזהר.
יש כאן עיקרון, אבל לא "נוסחת קסם".
מצד אחד:
- התורה בונה סיפור שבו אי אפשר להתעלם מההקבלה.
- יעקב משקר לאביו – אחר כך הוא זה שנפגע משקרים של החותן ושל הילדים שלו.
- זה צועק: העולם המוסרי הוא לא שטוח; מעשים שלנו משאירים הד, גם בדורות הבאים.
מצד שני:
- זה לא אומר שכל מי שפעם עשה "טריק" לאבא שלו – בהכרח הילדים שלו יעשו לו אותו דבר באותה צורה.
- המציאות יותר מורכבת: יש תשובה, יש זכויות, יש דברים שאנחנו משלמים עליהם בעולם הזה, ויש דברים שלא רואים בעין.
יותר מדויק לומר:
התורה מלמדת אותנו ש:
- יש קשר עמוק בין הדרך שבה אתה מתנהג למעלה (להורים) לבין מה שיקרה איתך מלמטה (הילדים).
- יש בעולם רוחני של התורה "מידה כנגד מידה": אם אתה מכניס רמייה לתוך מערכת היחסים הכי קדושה – אבא-בן –
הרמייה הזו נעשית חלק מהסיפור של המשפחה.
אבל:
היא לא אומרת: "אם תעשה X, בוודאות יקרה לך Y".
אלא: "דע לך, סוג האנרגיה שאתה מזריק לתוך הבית, לתוך היחסים, יכול לחזור מתישהו מכל מיני כיוונים".
- מה המשמעות העמוקה – לא רק עונש, גם תיקון
עוד משהו חשוב:
זה לא רק "עונש".
זה גם תהליך של תיקון.
יעקב צריך לעבור בחיים:
- מצד אחד – להיות "איש תם יושב אוהלים", איש אמת.
- מצד שני – הוא חי בעולם שיש בו לבן, עשו, רמאות, פוליטיקה, התמודדות.
כשהוא בחר פעם אחת להיכנס לעולם הרמאות (גם אם למטרה קדושה),
הקב"ה כאילו אומר לו:
אתה בחרת לפעול בדרך הזו? עכשיו נלווה אותך במסע שבו תחווה את כל ה"החזר" של זה, עד שתתעדן ותתמתק.
יעקב לא נשאר "הרמאי שיצא לו".
הוא הופך לאיש שכורעים מולו מלאכים, לאבא של שבטי י־ה, לישראל.
אבל הדרך לשם עוברת דרך לבן, דרך הונאת הבנים, דרך כאב לב עצום.
- מה זה אומר לנו בפועל?
אם נתרגם את זה לשפת החיים שלנו:
- אם אני מרשה לעצמי "לעגל פינות" עם ההורים, עם האמון שלהם, עם הכבוד שלהם –
אני לא רק עושה משהו כלפיהם.
אני שותל בתוך סיפור המשפחה תבנית של עיקום אמת ביחסים הדוריים. - אחר כך, כשקשה לי לראות למה הילדים לא פתוחים אלי, למה אין אמון, למה הם מסתירים – זה לא תמיד כי "הדור הזה מקולקל". לפעמים זה גם "הד".
זה לא נועד כדי להכניס רגשות אשם אינסופיים,
אלא כדי לעורר אחריות:
הדרך שבה אני מתנהג לדור שמעלי היא חלק מהחינוך שאני נותן לדור שמתחתיי.
אבל חשוב גם להגיד:
- אפשר לשבור מעגל.
- לא כל מה שעשו לי אני חייב לשחזר.
- ולא כל מה שאני עשיתי בהכרח יחזור אלי באותה צורה, אם אני עובד על עצמי, מתקן, מבקש סליחה, משנה דרך.
אז אם נחזור לשאלה שלך בשפה שלך:
"מה שאתה עושה לאבא שלך כך יעשו לך הילדים שלך, לא?"
התשובה העדינה היא:
זה לא חוק מתמטי,
אבל זו אזהרה עמוקה של התורה:
מה שאתה מכניס לתוך הקשר אבא-בן – בצורת אמת או רמאות, כבוד או זלזול –
עלול להפוך לאוויר שנושמים בבית גם של הילדים שלך.
והמסר החזק הוא לא "אין תקנה",
אלא:
אם אני רוצה יחסים ישרים עם הילדים שלי –
הכי טוב להתחיל בלב ישר מול ההורים,
ולהתפלל על תיקון לכל מה שכבר נעשה עקום בדרך.
האם יכול להיות שזה נבע מהתמרון של אברהם את יצחק בעקדה? או בשקר של אברהם את אבימלך?
אתה בעצם שואל:
האם זה "מקרה" שיעקב נקלע לעולם של תמרונים ושקרים,
או שזה חלק מדפוס משפחתי שמתחיל כבר אצל אברהם?
נפריד רגע לשני כיוונים ששאלת עליהם:
- עקדת יצחק – "התמרון" של אברהם
בעקדה, אברהם לוקח את יצחק להר המוריה.
הפסוקים עצמם לא מתארים שקר מפורש, אלא ניסוח עמום, חידתי, וגם מדרשים רבים מדגישים שיצחק עצמו שותף למסירות נפש, לא "ילד תמים שנרמה לחלוטין".
האם בכל זאת יש כאן חוויה נפשית של "אבא לא סיפר לי את כל האמת"?
אפשר בהחלט, בדרש ובפסיכולוגיה של הדורות, לראות כך:
יצחק גדל בבית שבו האמון בה' מוחלט, אבל גם יש רגע עליון שבו אבא מוביל אותו למזבח, בלי לומר במפורש "אתה הקרבן".
יצחק לומד שיכול להיות מצב שבו אבא שומר אמת גדולה בלב, ולא מספר הכול לבן, כי יש כאן סיפור אלוקי שאין לו מילים.
התורה עצמה לא אומרת במפורש:
"בעקבות העקדה, יצחק נהיה אדם שניתן לרמות אותו".
זה כבר מדרש מודרני, יותר פסיכולוגי, אבל הוא יושב לא רע על הסיפור: אולי היכולת של יצחק לקבל מציאות שהוא לא מבין עד הסוף, ושאבא יודע משהו שהוא לא, היא גם מה שמאפשר לו לקבל את "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" בלי לפוצץ את העסק.
כלומר – בעקדה אין "שקר", אבל יש דינמיקה של "יש סוד מעליך".
יש מי שיראה בזה שורש עדין לדפוס שבו האמת לא תמיד נאמרת במלואה לילד, כי "יש פה משהו רוחני גדול".
וכשזה עובר דורות בלי זהירות – זה יכול להסתבך.
- "אחותי היא" – כאן כבר יש דפוס ברור
בסיפור עם אבימלך, אברהם אומר על שרה שהיא אחותו.
אחר כך יצחק עושה את אותו דבר ממש עם רבקה.
כאן כבר חז"ל והרמב"ן מדברים במפורש על "מעשה אבות סימן לבנים" – מה שקורה לאברהם קורה שוב ליצחק.
מה יש שם?
- פחד.
- תחושת איום מבחוץ.
- שימוש ב"חצי אמת" כדי להגן על החיים.
אברהם חי בעולם שבו כדי לשרוד בין גויים, הוא לפעמים אומר רק חלק מהאמת.
יצחק גדל לתוך הדפוס הזה, ובוחר בו שוב.
ויעקב – בעולם שבו כבר הורגלו ש"כשצריך, מסתירים" – מתמודד עם ברכות, בכורה, נבואה, ומגיע לרגע שבו הוא לובש בגדי עשו ונכנס אל יצחק.
האם התורה אומרת:
"זה בגלל שאברהם שיקר לאבימלך – יעקב שיקר ליצחק"?
לא. אין פסוק כזה.
אבל היא כן מציירת רצף של:
- הדור הראשון מתמרן מול גויים כדי לשרוד.
- הדור השני מחקה.
- הדור השלישי כבר משתמש בכלי הזה בתוך הבית, בתוך יחסי אבא-בן.
וזה כבר שיעור חזק מאוד:
מה שאתה עושה ב"מצב קיצון" כלפי חוץ – עלול להפוך לנורמה בבית מבפנים.
- אז מאיפה זה בא – מעקדה? מאבימלך? או משילוב?
אם נסכם ביושר:
- מבחינת פשט ומפרשים קלאסיים, החיבור החזק יותר הוא דווקא לזה שאמרת שני: "אחותי היא". שם באמת רואים רצף ברור מאברהם ליצחק.
- העקדה פחות נקשרת במסורת לשקר ויותר לנכונות מוחלטת למסירות נפש. אבל דרשית, אפשר לראות בה שורש של חוויה שבה אבא מוביל מהלך גדול בלי להגיד עד הסוף לילד מה קורה, וזה יכול להשפיע על דפוסי אמון במשפחה.
אבל חשוב להדגיש:
אנחנו לא באים "להאשים" את אברהם.
התורה מציגה צדיקים ענקיים שפועלים במציאות קשה מאוד, וכשיש חיים כאלה – נוצרים גם מחירים, גם סיבוכים, גם דפוסים שעוברים לדורות.
- ומה זה אומר לנו?
בדיוק הנקודה שאתה מעלה:
מה שאתה עושה מול הילדים שלך –
איך אתה מדבר אמת, איך אתה מסתיר, איך אתה "מסדר דברים לטובתם" בלי לשתף –
עלול להפוך לדפוס שהם ישחזרו כלפיך וכלפי הילדים שלהם.
לא כחוק מתמטי, אלא כאמת עמוקה של נפש:
מה שנטוע באוויר המשפחתי – צף שוב בדורות הבאים.
אז האם זה "בא" מאברהם?
כדרשה – בהחלט אפשר לראות קו:
עקדה – סוד גדול שלא נאמר במילים עד הסוף.
"אחותי היא" – חצי אמת לשם חיים.
תחפושת יעקב – שימוש באמצעי דומה בשביל ברכה.
גדי הבנים – לוקחים את זה כבר אל האבא עצמו.
אבל במקום להשתמש בזה כדי לשפוט אותם, התורה מגישה לנו מראה עדינה:
תראה מה קורה לדפוס קטן של אי אמירת כל האמת כשהוא עובר שלושה דורות.
מה אתה רוצה שיעבור הלאה מהבית שלך?
