למה הצלת משה מתחילה דווקא ב“תֵּבַת גֹּמֶא” (שמות ב:ג) – מה המשמעות של “תיבה” בסיפור של יציאה לדרך חדשה?
המילה “תיבה” היא לא סתם “סל”. זו מילה נדירה שהתורה שומרת לרגעים שבהם העולם כולו עומד להיוולד מחדש.
הפסוק אצל משה הוא:
“וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת…” (שמות ב:ג).
וההדהוד הגדול הוא לנח:
“עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר… וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ…” (בראשית ו:יד).
מכאן מגיע ה”וואו”:
- תיבה היא “בועת חיים” בתוך מים של כאוס
אצל נח המים הם מבול שמוחק עולם. אצל משה המים הם היאור שהפך לכלי גזירה. ובשני הסיפורים, התיבה היא אותו רעיון: לא להילחם במים חזיתית, אלא ליצור מקום קטן של חיים שמחזיק עתיד עד שהסערה תחלוף. מקראות גדולות - “תיבת גומא” היא מסר: גאולה מתחילה בענווה ובחומר הכי פשוט
דווקא גומא, קנה שגדל על שפת היאור, לא עץ “מלכותי”. הגמרא שואלת “מאי שנא גמא” (למה דווקא גומא?), ועונה שתי תשובות מפתיעות:
- מצד אחד, “מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהן”, כלומר השתמשו בחומר זול בלי לגעת בגזל.
- מצד שני, “דבר רך” שמסוגל לעמוד גם בפני רך וגם בפני קשה. (סוטה יב א').
כלומר, התיבה מלמדת: לפעמים מה שמציל חיים הוא לא “חזק וברזל”, אלא דווקא גמישות.
- הציפוי הוא “גבול קדוש”
כמו שנח מצווה “וכפרת… מבית ומחוץ” (בראשית ו:יד), כך אצל משה יש “בחמר ובזפת” (שמות ב:ג).
רעיון: התיבה היא לא רק כלי ציפה, היא הכרזה: יש דברים שמותר שיגעו בך מבחוץ, אבל אסור שיחדרו פנימה. לא כל “מצרים” חייבת להיכנס ללב. - תיבה כסיפור של יציאה לדרך חדשה
נח יוצא לעולם חדש אחרי המבול. משה יוצא לייעוד חדש שמוליד גאולה לעם. בשניהם, “תיבה” היא רחם של היסטוריה: המקום הקטן שבו העתיד מוגן עד שהוא יכול להיוולד.
ואם לקחת את זה לחיים (רעיון קצר): כשאדם נלחץ מ“מים” שסוחפים אותו, לפעמים העבודה הראשונה היא לבנות לעצמו “תיבה” קטנה: גבולות, שקט, מילה טובה, תפילה, מעשה אחד קטן של חיים. לא כדי לברוח מהעולם, אלא כדי להישאר אתה בתוך העולם.
