תן לי “תובנה אחת” שמרגישה לא צפויה אבל עדיין יושבת על הטקסט של פרשת מקץ – ותסביר למה היא לא סתם רעיון יפה.

תובנה אחת לא צפויה, אבל יושבת חזק על הטקסט של מקץ:

“המספר 5 הוא החתימה של יוסף – והוא מחבר בין הצלת מצרים לבין ריפוי המשפחה”

מצד אחד, כשפרעה מחפש פתרון לרעב, יוסף מציע מהלך ניהולי מאוד מסוים:
"יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע." (בראשית מא:לד)
הוא בונה מדינה על “חומש” – לקחת חמישית, לנהל, לאגור, לשלוט בקצב החיים.

ומצד שני, כשהאחים יושבים אצלו לסעודה (רגע שנראה כמעט “נחמד”), התורה זורקת פרט מספרי חד:
"וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו, אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם, חָמֵשׁ יָדוֹת; וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ, עִמּוֹ." (בראשית מג:לד)

ה”וואו” כאן (כקריאה רעיונית): יוסף משתמש באותו מספר שמסמל שליטה כלכלית כדי לייצר “ניסיון רגשי” – האם האחים מסוגלים לראות את האח הקטן מקבל יחס חריג ולא להתפוצץ מקנאה, כמו פעם. וזה לא נאמר בדרשה – זה כתוב בתוך המספר.

ולמה זה לא סתם רעיון יפה?

• כי התורה יכלה להגיד “נתן לבנימין יותר”. היא לא מסתפקת בזה – היא בוחרת מספר מדויק: “חמש ידות”.
• ובאותה פרשה ממש יש לשון חריגה-טכנית: “וְחִמֵּשׁ” – ניסוח שמושך תשומת לב, ומחבר אותך חזרה ל”חמש”.
• ושני המקומות הם נקודות מפתח בעלילה: האחד בונה את מעמדו של יוסף כמציל-מנהל; השני בונה את המתח המשפחתי (האם הם השתנו).

בקיצור: מקץ רומזת שיוסף לא רק מנהל את הכלכלה של מצרים – הוא “מנהל” גם את הסיפור של התיקון, ובוחר כלים מדויקים (אפילו מספרים) כדי לחשוף אמת בלב של אנשים.