זו תבנית ממש יסודית בספר בראשית.
אצל אברהם – שני בנים, ישמעאל ויצחק, והברית עוברת רק דרך יצחק.
אצל יצחק – שוב שני בנים, עשו ויעקב, ושוב הברית ממשיכה רק דרך אחד.
ואחר כך אצל יעקב – הפתעה: כל שנים עשר הבנים בפנים, אף אחד לא "נזרק" החוצה מהסיפור.
מה התורה אומרת בזה? יש פה גם צמצום, אבל לא רק. יש כאן שיעור עמוק על בחירה, תפקיד, ותיקון היחסים בין אחים.
- צמצום: מגרעין אנושי לעם
ספר בראשית מתחיל מאוד רחב: אדם, נח, שבעים אומות.
ואז מתחיל תהליך של צמצום:
אדם וחוה → קין והבל → שֵת
נח → שלושה בנים, ומתוכם קו אחד מוביל לאברהם
אברהם → ישמעאל ויצחק, ורק אחד הוא נושא ברית
יצחק → עשו ויעקב, ושוב אחד נבחר
כלומר, לפני שהקב"ה "מגדיל" לעם, הוא "מצמצם" לגרעין מאוד מדויק.
קודם הוא מברר: דרך מי עובר ציר הברית, הסיפור ההיסטורי הארוך עם העם שלו.
זה צד אחד של המסר:
הברית לא "נמרחת" על כל העולם באותו רגע. היא מתגבשת לאט, דרך בחירה בתוך בחירה, עד שנוצר עם אחד שנושא אותה.
אבל אם נעצור כאן, אנחנו מפספסים את החצי השני של הסיפור.
- הבחירה אינה פסילה, אלא חלוקת תפקידים
כשאברהם שומע שההמשך יעבור דרך יצחק, זה לא אומר שישמעאל נמחק. הוא מקבל ברכה, הבטחה לעם גדול, נשיאים, כוח בעולם.
כשיצחק מברך את עשו, גם הוא לא מקבל "קללה נקייה": יש לו ארץ שמנה, יש לו חיים של כוח, יש תקופות שהוא פורק מעליו את עול אחיו.
כלומר, הבחירה בזרע הברית אינה הכרזה "השני לא שווה".
זה יותר כמו חלוקת תפקידים היסטורית:
אחד נושא את ציר הברית, והשני מקבל תפקיד אחר, גם הוא משמעותי, אבל לא של עם ישראל.
המסר העדין:
"בחירה" במובן של עם נבחר איננה אמירה שערך החיים של האחר נמוך.
אלא שיש ציר אחד שבו נכתבת ההיסטוריה המיוחדת של ברית ה'-ישראל-ארץ, ויש עמים אחרים עם דרך אחרת.
- אחווה ותחרות: משפחה שלא מצליחה להישאר ביחד
השאלה שלך נוגעת בנקודה הכי כואבת:
למה כל פעם שיש שני אחים – רק אחד נכנס לציר הברית?
זה לא מסמן גם בעיה באחווה?
קין והבל – נגמר ברצח.
ישמעאל ויצחק – נפרדים, כל אחד לדרכו.
עשו ויעקב – שנאה, בריחה, נתק ארוך.
רק אצל יעקב יש כבר ניסיון לתקן:
יוסף והאחים עוברים שוב דרך קנאה, שנאה, מכירה, אבל בסוף מגיעים לפיוס, לדמעות, לחיבוק, לעם אחד שממשיך הלאה.
אפשר לראות בזה תנועה מדור לדור:
בהתחלה האנושות לא מצליחה להחזיק אחווה לצד בחירה.
כשאחד "נבחר", השני "נמחק": ברצח, בגירוש, בשנאה.
עד שבסוף ספר בראשית מופיע מודל חדש:
הברית עוברת דרך כל בני יעקב, וכל אחד מקבל ברכה לפי דרכו, אבל המשפחה עצמה נשארת שלמה.
זה רגע מכונן: מכאן ואילך אין "זריקת ילדים" החוצה מהסיפור הלאומי.
עם ישראל נולד כעם שבו כל השבטים בפנים, גם אלו עם עבר מסובך.
- מה התורה רוצה מאיתנו בזה
נראה שהתורה מלמדת שתי שכבות ביחד:
מצד אחד – יש דבר כזה "בחר ה'".
הברית לא שייכת לכולם באותה צורה. יש אברהם, ישיצחק, יש יעקב. לא כל מי שנולד בבית אבות נעשה באופן אוטומטי חלק מציר הברית. יש הכרעה אלוקית, יש סינון, יש צמצום.
מצד שני – היא מציירת את המחיר.
קנאה, צעקות, דמעות, נתק בין אחים.
והיא לא מטאטאת את זה: היא רוצה שנראה כמה מסוכן להפוך "בחירה" לגאווה, לחוסר אחווה, לשנאה.
כאילו התורה אומרת:
עד שלא ילמדו האחים להישאר יחד גם כשהמסלולים שונים, הברית לא יכולה להפוך לעם.
רק כשהגענו לדור שבו כל שנים עשר האחים בפנים, אפשר לעבור מספר בראשית לספר שמות ולומר "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – כולם ביחד, בלי שמישהו נזרק החוצה.
- ומה המסר לחיים שלנו
א. במשפחה
לפעמים הורה מרגיש: אחד הילדים הוא "המצטיין", "הרוחני", "הממשיך".
ספר בראשית מזמין אותו לעצור ולשאול:
איך אני נמנע מליצור בבית סיפור של "נבחר" ו"מבוטל"?
איך אני מכיר בכך שלכל ילד יש תפקיד אחר, מסלול אחר, בלי לשחזר את השנאה של קין, את הקנאה של עשו, את המכירה של יוסף?
ב. בזהות רוחנית
יש בי חלק "יעקבי" וחלק "עשווי"
חלק של בית מדרש וחלק של שדה
חלק של עומק וחלק של כוח, הצלחה, קריירה.
ספר בראשית מראה שאם אני נותן לחלק אחד "להרוג" את השני, אני עדיין באזור קין.
העבודה היא ללמוד איך הצד הנבחר לא מוחק את השני, אלא מוביל אותו.
ג. ביחס שלנו ל"גוים"
להיות עם נבחר אינו רישיון להסתכל על אחרים מלמעלה.
הסיפורים של ישמעאל ועשו מזכירים לנו: גם הם מקבלים ברכה, מקום, שורש.
ההבדל הוא בתפקיד, לא בערך אנושי.
אז כן, יש כאן מסע של צמצום, אבל הוא לא נגמר בצמצום.
הוא מוקדם את השלב שבו כבר אפשר להכיל ריבוי:
ממשפחה של "אח אחד בפנים"
למשפחה ש"כל הבנים בפנים"
ומשם לעם שלם, שמנסה עד היום ללמוד איך עושים בחירה בלי שנאה, ואחווה בלי טשטוש זהות.
