איך אפשר להבין את תיקון ליל שבועות – השקט של הלילה – דווקא בזמן שבו הקול האלוקי "רעם וברקים"?

איך ייתכן שבליל שבועות – שבו עם ישראל מתכונן למתן תורה – אנחנו יושבים דווקא בשקט מוחלט, לומדים בלילה שקט ואפלולי,
ואילו התורה מתארת את ההתגלות כקול אדיר של "קֹלוֹת וּבְרָקִים" (שמות י"ט, טז), רעש, רעם והר געש של ממש?

❓ איך אפשר להבין את תיקון ליל שבועות – השקט של הלילה – דווקא בזמן שבו הקול האלוקי "רעם וברקים"?

היום שבו ניתנה התורה היה מלא עוצמה פיזית: אש, רעש, רעדה. התורה מתארת את המעמד כך:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"
(שמות י"ט, ט"ז)

לעומת זאת – אנחנו, בכל שנה, חוגגים את מתן תורה בלילה שקט, באווירה פנימית, מתוך לימוד עמוק ונמוך קול.
מה פשר הפער?

הקול החיצוני – והקול הפנימי

חז"ל והפרשנים מצביעים על כך שהרעש במעמד הר סיני לא היה אמצעי למסירת התורה – אלא אמצעי לטלטל את הלבבות, להכין את האדם למפגש פנימי.
לעומת זאת, התוכן של התורה עצמה ניתן לא ברעש – אלא בקול עדין, ממוקד, יש שיאמרו אפילו נסתר.

בספר מלכים א', פרק י"ט, מסופר על אליהו בהר חורב. גם שם יש רעש, אש ורוח – אבל רק לאחר מכן מופיע הקול שאליו הוא נענה:

"וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"
(מלכים א', י"ט, י"ב)

רעיון זה מחזיר אותנו להבנת תיקון ליל שבועות: לא להשמיע קול – אלא להכין כלי לקול שמגיע.

תיקון על "שנת יתר"

המדרש (שיר השירים רבה א') מספר כי בליל מתן תורה – עם ישראל ישנו.
הקב"ה היה צריך לעוררם: "משה! עור את העם!"
מכאן נולד תיקון ליל שבועות – נשארים ערים, לומדים, נושמים תורה.
אך לא ברעש – אלא בהתכוונות.

לימוד בלילה – זיווג בצנעה

הזוהר (חלק ג', פרשת אמור, דף צ"ז ע"א) מתאר את ליל שבועות כלילה של חופה בין הקב"ה לשכינה, ועם ישראל משמשים כשושבינים.
זיווג כזה, על פי הקבלה, נעשה תמיד בצניעות, בחרדת קודש, בריכוז – לא בצעקה.

גם לימוד התורה – לפי הזוהר – הוא דרך לחבר את הרוחני לגשמי, את העליונים לתחתונים, אך דווקא בדרך פנימית.
לכן הלימוד בלילה נעשה בשקט, באור עמום, מתוך שקיעה וייחוד.

קבלת התורה – שייכת למי שמבין בשתיקה

בכמה מקומות חז"ל אומרים שהתורה ניתנת רק למי ש"משים עצמו כמי שאינו", כלומר – במי שמוכן לשתוק ולהקשיב.
אין כאן ציטוט מילה במילה – אבל זו גישה שנטועה בעומק התורה שבעל פה.

ולכן – בליל שבועות אנחנו לא מדמים את הרעש של הר סיני – אלא מתקנים אותו.
הרעש בנה אותנו – אך השקט קונה את התורה.

לסיכום
קול הרעם שבר את המחיצות – אבל הקול האמיתי בא רק בדממה.
מתן תורה התחיל בקול חזק – אבל הוא ממשיך כל שנה מחדש בלילה שקט, בלימוד פנימי, בהקשבה.

מי שיושב בליל שבועות ולומד – שותף לא רק לזיכרון – אלא למעמד עצמו, כמו שכתוב:

"בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינַי"
(שמות י"ט, א)

ולא "ביום ההוא".
כי מתן תורה – קורה היום.