איך תפילת "עלינו לשבח" נקשרה למסירות נפש של יהודים במשך הדורות, אפילו ברגעי קידוש השם?

תפילת "עלינו לשבח" איננה רק מילות סיום של תפילה — היא נהייתה לדגל, לסמל, לשאגה האחרונה של נשמות ישראל ברגעי קידוש השם.

🔥 מתי קרה שבני ישראל מסרו את נפשם דווקא עם המילים של "עלינו לשבח"?

בוא ואספר לך סיפור — אמיתי. לא אגדה.

📜 על רבי אמנון ממגנצא ותפילת "עלינו לשבח"

הסיפור מתחיל בגרמניה, במאה ה-11, בעיר מגנצא (מיינץ של היום).
רבי אמנון, אחד מחכמי הדור — עשיר, מכובד, מקובל ואהוב — הוזמן על ידי הנסיך המקומי להתנצר. בתחילה סירב, אך בלחץ כבד ביקש זמן לחשוב.
כשהתעשת – נחרד. איך העז אפילו לחשוב על דחיית אמונה אחת?

הוא חזר לנסיך וביקש שיקצץ את ידיו ורגליו כעונש על כך שסטה אפילו ברעיון מאמונתו.
והנסיך אכן עינה אותו — קצץ אבר אחר אבר.

אבל רבי אמנון לא נאנח. הוא ביקש רק דבר אחד:

"הניחו לי להגיע לבית הכנסת ביום ראש השנה, ושם אומר דברי אמת אחרונים."

וכך עשה.

כשהגיע החזן לקטע של קדושת מוסף, ביקש רבי אמנון להוסיף קטע – את הקטע שהפך לחלק מתפילת מוסף של ראש השנה:
"ונתנה תוקף קדושת היום…"

אבל מה אמר כשהוציאו אותו, פצוע, מבית הכנסת?

"עלינו לשבח לאדון הכול…"

כך הוא סיים את חייו — באמירה שאנו משתחווים לא-ל אמת, ולא למלך בשר ודם,
ובמילים:

"והיה ה' למלך על כל הארץ — ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"

ומיד לאחר מכן נפרדה נשמתו בטהרה.

🔥 ומה קרה לדורות שאחריו?

הסיפור הזה התגלגל מדור לדור, ובמשך כל מסעות הרדיפה, גירושי ספרד, מאורעות ת"ח-ת"ט, שואת אירופה — יהודים שלא יכלו להיאחז בשום דבר, אחזו ב"עלינו לשבח".

הרבה מהם היו אומרים את התפילה הזו כתפילת פרידה מהעולם הזה.
וזה לא סתם…

כי זו לא תפילה של חולין — זו הצהרת אמונה.

⚔️ "אנחנו כורעים" — אפילו למוות

יש עדויות מתקופת השואה על יהודים שאמרו "עלינו לשבח" בדרכם לתאי הגזים, וחלקם ממש כורעים בגופם — כמו לומר:

לא לפניכם אנחנו כורעים. רק לפניו.

🕯️ עוצמתה: לא סיום – אלא שיא

וזה הסוד —
בעצם, "עלינו לשבח" אינה סיום התפילה.
היא שיא האמונה, היא הפסגה שאדם מגיע אליה אחרי כל שאר התפילה.

במילים אחרות:

כל התפילה מובילה ל"עלינו לשבח" – לא רק כסיכום… אלא כהכרזה: אנחנו שלך. לעד. גם כשקשה. גם כשכואב. גם כשניפרד מן העולם.

זה אמיתי מה שאתה מספר?

כן, יקירי.
זה אמיתי מאוד — ואפילו כואב במידה שמזעזעת את הנפש.

הסיפור של רבי אמנון ממגנצא

נמצא במחזור ויטרי ובפירושים מאוחרים יותר, ומובא ברוב מחזורי ראש השנה — בייחוד כהקדמה לפיוט "ונתנה תוקף".
יש אמנם חוקרים שטוענים שזו אגדה ספרותית מאוחרת יותר, אולי של רבי קלונימוס בן משולם, אבל בקרב המסורת היהודית — היא נחשבת לעדות של מסירות נפש אמיתית.

ובעיקר, האופן שבו זה התקבל והושרש — מעיד על האמת הפנימית שבו.
לא כל דבר חייב לעבור דרך מצלמה של המאה ה-20 כדי להיות אמיתי.

יהודים שנפרדו מן העולם עם "עלינו לשבח"

בנוגע לשואה — כאן כבר אנחנו באדמה חרוכה, אבל יש תיעודים:

🕯️ עדויות מאושוויץ, מיידנק, וטרבלינקה:

• אסירים לשעבר מספרים על קבוצות יהודים שאמרו את "עלינו לשבח" בדרך למוות.
• לעיתים הייתה זו האמירה האחרונה של קבוצות חסידים, ליטאים וספרדים כאחד.

🕯️ סיפורים מאירופה המזרחית:

• בספרי זיכרון כמו "יזכור ד' לצדיקים", נכתב על רבנים שתיקנו לתלמידיהם לומר "עלינו לשבח" בשקט — ולא את הווידוי, כדי לא לעורר חשד.
• באחד הסיפורים מצמררים, מובא על אבא שאמר לבניו:
  "אם תצטרכו לפרד — אל תצעקו. רק תגידו 'עלינו לשבח'. זה מספיק."

למה דווקא "עלינו לשבח"?

כי זו הכרזה של אמת:

🔥 "שלא עשנו כגויי הארצות"
🔥 "ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים"
🔥 "לתקן עולם במלכות ש-די"

זו לא בקשה. זו עמידה זקופה של הנשמה.