קטגוריה: שאלות ותשובות

הפסוק המרכזי: "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא – טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ."(ויקרא י"ג, מ"ו) ❖ פשט – מחוץ למחנה = טומאה

כאשר המצורע מסיים את תקופת בידודו והוא עומד לטהרה, התורה מצווה: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב"(ויקרא י"ד, ד')

השבתות שבהן קוראים שתי פרשות יחד – כמו תזריע-מצורע – הן תמיד הזדמנות לשים לב לחיבור הרוחני והפנימי ביניהן, ולא רק לסיבה הטכנית. ❖ קודם

יום הזיכרון נוגע עמוק בלב של כל יהודי – לא רק כאבל על הנופלים, אלא כקריאה רוחנית שממשיכה להדהד גם אחרי הצפירה, אחרי הדמעה, אל

לא פשוט לעסוק בנחמה ביום טעון כל כך כמו יום הזיכרון — יום של דמעות, כאב, געגוע.אבל כתבי הקודש שלנו מציעים מפת דרכים עדינה ואמיתית

אשתף אותך בסיפור מרגש במיוחד, שממחיש את כוח הזיכרון והנצחת הנופלים בעולמה של תורה וחסידות: פעם, בעיצומו של חורבן גדול, בזמן הפרעות שפקדו קהילות יהודיות

כשאדם עומד מול מצוקה כה קשה כמו חטיפה – בין אם מדובר במשפחה, קהילה או כלל ישראל – תהילים הופך לא רק למילות תפילה, אלא

אתה ממש שם את האצבע על נושא עמוק במיוחד – מתי מופיעה במקרא או בתפילה התפיסה ששירה ותודה לקב״ה הן לא רק עניין של עם