הלם האימפריות. מואב מביט על מה שקרה לסיחון ולעוג – וכולו רעד. עם ישראל, שעד לא מזמן הלך כנווד במדבר, הביס את מלכי עבר הירדן, והחל לתפוס מקום – במרחב ובתודעה.
“וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי” (במדבר כב, ב).
בלק, מלך מואב, אינו יכול להישאר אדיש. הוא מרגיש מאוים – לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא קיומית.
“וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב… וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב…” – פחד ושנאה מתערבבים יחד.
המואבים פונים אל זקני מדיין – אולי כי זוכרים שיתרו, כהן מדין, היה קשור למשה. וביחד הם מחפשים פיתרון. הפעם – לא בחרב. לא בצבא. אלא בקסם, בכישוף, בלחשים.
וכך נשלחת המשלחת אל בלעם בן בעור, איש מסתורי מפתח תקווה רוחנית – אך גם מעורפלת מוסרית.
בלעם מוזמן למכור את כשרונו הרוחני:
“לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה… כִּֽי־יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר” (שם, ו).
העלייה מסתיימת בתמונה לילית. בלעם, המכשף, מתלבט. מלאכים סביבו.
הוא אומר לשליחים להמתין: “לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה…”
ובלילה – “וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם” – שאלה אלוקית נוקבת:
“מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ?”
זוהי פתיחה דרמטית לפרשת בלק. אבל גם פתיחה חינוכית:
לפעמים, דווקא כשהאור מתחיל להאיר – מגיעים האיומים הגדולים.
דווקא אחרי שהתגברנו על עוג, על סיחון – מופיע בלעם. הפחד הופך לפעולה – אך דרך מילים, קללה, נסתר.
ובמקום הזה – נבחנת לא רק עוצמתנו, אלא זהותנו.
שבוע טוב ומבורך
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.