האם נבכה על חורבן הבית בזמן שאנחנו מחריבים זה את זה?
השבוע שוב עמדו יהודים מול יהודים.
מחוץ לכלא 10 פורקה גדר, כבישים נחסמו ונרשמו עימותים. בתל אביב התעמתו מפגינים עם תושבים. ויכוח כואב על גיוס, אמונה ושוויון הידרדר שוב לצעקות, לדחיפות ולמכות.
החדשות קראו לזה הפרות סדר.
אבל אולי המילה המדויקת יותר היא חורבן.
כי חורבן אינו מתחיל כשאבנים נופלות.
הוא מתחיל כשאחים מפסיקים לראות זה את זה כאחים.
ובתוך כל זה הגיע תשעה באב, היום שבו אנו יושבים על הארץ ומבקשים לזכור מדוע הבית חרב. תשעה באב חל השנה ביום חמישי, 23 ביולי 2026.
השאלה היא אם אנחנו באמת זוכרים.
שתי אימהות אינן נרדמות
הלילה, בשני בתים בישראל, שתי אימהות שוכבות ערות.
בבית אחד מונחים על הכיסא מדי צבא.
הבן שלה שוב רחוק מהבית. אולי בגבול, אולי באימון, אולי בשירות מילואים נוסף. אמו מכירה את צליל הטלפון שמקפיץ את הלב. היא שומעת את הוויכוח על הגיוס ומרגישה שאיש אינו רואה את המחיר שמשלמת משפחתה.
בבית האחר מונח על השולחן ספר גמרא פתוח.
גם שם אם מביטה בחדרו של בנה. היא שומעת אנשים מדברים עליו כאילו הוא טפיל, כאילו התורה שהוא לומד חסרת ערך, כאילו העולם שעליו בנתה את ביתה הוא בעיה שצריך למחוק.
שתי האימהות פוחדות.
שתיהן אוהבות את ילדיהן.
שתיהן בטוחות שהמחנה האחר אינו רואה אותן.
ואז מגיעים המסיתים.
הם לוקחים פחד אמיתי והופכים אותו לשנאה.
הם לוקחים כאב אמיתי והופכים אותו לנשק.
אחד אומר: כולם משתמטים.
אחר אומר: כולם רודפי תורה.
אחד אומר: אין להם חלק במדינה.
אחר אומר: אין להם חלק ביהדות.
וכך, במקום לראות בן אדם, אנחנו רואים מדים.
במקום לראות נשמה, אנחנו רואים מגזר.
במקום לראות אח, אנחנו רואים אויב.
הבית לא נחרב בגלל אנשים ריקים
הגמרא אומרת דבר שקשה מאוד לשמוע:
“אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם” - תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב.
הם עסקו בתורה.
הם קיימו מצוות.
הם עשו חסד.
ובכל זאת הבית חרב.
זו אולי האזהרה הגדולה ביותר של תשעה באב.
אפשר ללמוד תורה, ובאותו זמן להשפיל יהודי.
אפשר לשרת בצבא, ובאותו זמן לשנוא ציבור שלם.
אפשר לתת צדקה ביד אחת, וביד השנייה להפיץ דברי ארס.
אפשר להתפלל על בניין ירושלים, ובאותו היום לפרק את ירושלים מבפנים.
תשעה באב אינו רק היום שבו אנו זוכרים מה אויבינו עשו לנו.
הוא היום שבו אנחנו מוכרחים לשאול מה אנחנו עושים לעצמנו.
השאלה הראשונה עדיין מחכה לתשובה
לאחר שקין הרג את הבל, שאל אותו הקדוש ברוך הוא היכן אחיו.
קין השיב:
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי” - בראשית ד, ט.
השאלה הזאת לא נשארה בשדה של קין והבל.
היא עומדת היום ברחובות ירושלים, בני ברק ותל אביב.
האם אני שומר אחי?
האם החרדי מסוגל לראות את אמו של החייל שאינה ישנה בלילה?
האם החילוני מסוגל לראות את אמו של בן הישיבה שחוששת לעתיד עולמו?
האם מי שנושא בנטל הביטחוני מסוגל לדבר על כאבו בלי לבזות ציבור שלם?
האם מי שמגן על עולם התורה מסוגל לשמוע את זעקת המשפחות שקורסות תחת מאות ימי מילואים?
לא די לומר שהכאב שלי אמיתי.
השאלה היא אם גם כאבו של אחי אמיתי בעיניי.
המחלוקת אמיתית. השנאה אינה הכרחית
אסור לטשטש את הוויכוח.
שאלת הגיוס נוגעת בביטחון המדינה, בחיי אדם, בשוויון, בלימוד התורה, בזהות החרדית ובעתיד החברה הישראלית.
זו מחלוקת עמוקה.
ואולי היא לא תיפתר בקרוב.
אבל אחדות אינה דורשת אחידות.
אפשר לחלוק בחריפות.
אפשר להפגין.
אפשר לדרוש שינוי.
אפשר לטעון שהמצב הקיים בלתי מוסרי.
אפשר גם לטעון שהפתרונות המוצעים מאיימים על עולם רוחני שלם.
אבל אסור שהמחלוקת תשלול מן האחר את אנושיותו.
אגרוף אינו נעשה קדוש מפני שהיד שהניפה אותו שייכת לאדם דתי.
השפלה אינה נעשית ציונית מפני שמי שאמר אותה שירת בצבא.
יריקה אינה מחאה.
קללה אינה טיעון.
בעיטה אינה הגנה על התורה.
ואלימות בלתי מוצדקת מצד שוטר אינה הופכת למותרת מפני שהרחוב סוער.
אין כאן סימטריה אוטומטית בין כל האירועים, וכל מקרה צריך להיבדק לגופו.
אבל יש אמת אחת שאינה משתנה:
לאף מחנה אין היתר לאבד צלם אנוש.
מתי שנאה הופכת לשנאת חינם?
ברמה הדרשנית, ייתכן ששנאת חינם אינה בהכרח שנאה שאין לה שום סיבה.
לפעמים יש סיבה לכעוס.
יש חוסר שוויון.
יש פחד.
יש פגיעה.
יש משפחות שנושאות נטל כבד.
ויש ציבור שמרגיש שעולמו נתון תחת איום.
החינם מתחיל כשהשנאה נעשית גדולה יותר מן הסיבה.
כאשר כעס על מנהיגות חרדית הופך לבוז לכל ילד חרדי.
כאשר התנגדות לגיוס הופכת לשנאת חיילים.
כאשר מעשה של קיצוני הופך לכתב אישום נגד מגזר שלם.
כאשר אדם מפסיק להיות אדם והופך לכולם.
כולם טפילים.
כולם שונאי דת.
כולם משתמטים.
כולם מסיתים.
כולם אלימים.
המילה כולם היא אחת הלבנים שמהן נבנים חורבנות.
מה שווה הצום אם נקום ממנו כדי לשנוא?
מה שווה לשבת על הארץ ולקרוא קינות, אם לאחר הצום נקום כדי לכתוב תגובה שמוחקת מאות אלפי יהודים?
מה שווה להתאבל על בית שנחרב בגלל שנאת חינם, אם אנחנו בטוחים שרק המחנה האחר צריך לתקן את דרכיו?
מה שווה לבקש גאולה, אם אנחנו רוצים שהיא תגיע רק לאנשים שנראים וחושבים כמונו?
אולי בתשעה באב הזה צריך לבכות גם על הילד החרדי שלומד לפחד מחילונים.
ועל הילד החילוני שלומד שכל חרדי הוא אויב.
על החייל שמרגיש שאיש אינו מעריך את הקרבתו.
ועל בן הישיבה שמרגיש שעצם קיומו מעורר שנאה.
על משפחת המילואימניק ששומעת דיבורים קרים על השתמטות.
ועל המשפחה החרדית ששומעת אנשים מדברים על מחיקת אורח חייה.
אי אפשר לרפא את הקרע כל עוד כל צד דורש שרק הצד האחר יתנצל.
לא צריך להסכים הלילה
לא צריך לפתור הלילה את חוק הגיוס.
צריך להתחיל במשהו בסיסי יותר.
להסכים שלא מכים.
להסכים שלא יורקים.
להסכים שלא מבזים חייל.
להסכים שלא מבזים בן ישיבה.
להסכים שלא מכנים ציבור שלם טפיל, בוגד או אויב.
להסכים שמנהיג אמיתי נמדד גם ביכולתו לעצור את האלימות של אנשיו, ולא רק לגנות את האלימות של יריביו.
ובעיקר, להסכים להקשיב.
להקשיב לאמו של המילואימניק בלי להכין מיד תשובה על ערך לימוד התורה.
להקשיב לאמו של בן הישיבה בלי להטיח בה מיד נתונים על אחוזי גיוס.
לא כדי לוותר על העמדה.
כדי לזכור מול מי אנחנו עומדים.
אחינו.
הפעם התשובה חייבת להיות אחרת
כאשר תישאל שוב השאלה היכן אחיך, אל תענה שאינך יודע.
אל תשאל אם אתה השומר שלו.
ענה:
כן.
אני שומר אחי.
גם כשהוא חילוני.
גם כשהוא חרדי.
גם כשהוא לוחם.
גם כשהוא לומד.
גם כשהוא מצביע אחרת.
גם כשהוא מכעיס אותי.
גם כשאנחנו חלוקים עד עומק הנפש.
כי אם איננו אחים בתוך המחלוקת, לא יישאר עם שינצח בה.
הבית כבר בוער.
לא בית שעשוי מאבנים.
הבית שבו גדלים ילדינו.
ובתשעה באב הזה, לפני שנבקש מן השמים לבנות מחדש את ירושלים, עלינו להפסיק להרוס זה את זה.
כי הפעם האש אינה יורדת מן השמים.
היא יוצאת מתוכנו.
אבל אותו כוח, גם בונה
אם האש יוצאת מתוכנו, גם המים יוצאים מתוכנו.
אותה יד שיכולה להרים אגרוף, יכולה להושיט את עצמה.
הרב קוק כתב:
“ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם” (הרב קוק, אורות הקודש)
שימו לב למה שהוא לא אומר.
הוא לא אומר אהבה במקום מחלוקת.
הוא לא אומר לוותר על מה שיקר לנו.
אהבת חינם היא לאהוב יהודי דווקא כשיש לך אלף סיבות שלא.
לראות אח מעבר לכל מה שמפריד.
ואם שנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות, סימן שיש בה כוח להחריב עולם.
וזה בדיוק הכוח שאפשר להפוך.
הבית נשרף מבפנים.
אבל מאותו מקום בדיוק, הוא גם ייבנה מחדש.