האם קרח באמת חשב שהוא עושה מצווה? ואם כן - מה זה מלמד עלינו, על כוונות טובות?
כן. יש הרבה מקורות שמצביעים על כך שקרח לא ראה את עצמו כמורד, אלא כצדיק שמבקש צדק. אבל - דווקא זה מלמד אותנו עד כמה כוונה טובה יכולה להפוך לנזק אם היא לא מנותבת דרך ענווה ויראת שמים.
בוא נצלול לעומק:
התשובה המורכבת ביותר - היא אולי גם הנוקבת ביותר: קרח לא ראה בעצמו רשע. הוא חשב שהוא עושה דבר נכון, אולי אפילו מצווה. אבל הכוונה שלו הייתה נגועה.
במדרש תנחומא (פרשת קרח, סימן ה’) נאמר:
“וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה, מָה רָאָה לַשְּׁטוּת הַזּוֹ?” שאלה רטורית: איך אדם חכם, עשיר ויודע ספר - עושה מעשה כל כך הרסני?
המדרש (תנחומא קרח, סימן ב’), שרש”י מביא את עיקרו על הפסוק “ויקח קרח” (במדבר ט”ז, א’), מתאר את השאלות שקרח הציג למשה: טלית שכולה תכלת, האם חייבת בציצית? בית מלא ספרים, האם חייב במזוזה? וכשמשה משיב שחייבים, קרח לועג:
“כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת?”
המשל כאן ברור: קרח שואל שאלות הלכתיות מתוך פרובוקציה. הוא משתמש ברעיונות אמוניים כדי לערער על הסמכות. אבל למה?
הרמב”ן (בפירושו שם) מסביר: קרח קינא באליצפן בן עוזיאל, שהתמנה לנשיא משפחת קהת, והוא חשב שמגיע לו. הקנאה עטפה את עצמה באידיאולוגיה - אבל השורש לא היה לשם שמים.
לכן אמרו חכמים במסכת אבות (פרק ה’, משנה י”ז): “וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.”
ומה זה מלמד עלינו?
-
שגם רעיונות יפים יכולים לבוא ממקום של קלקול פנימי.
-
שלא כל מי שמדבר בשם העם באמת מייצג אותו.
-
שלא די בכוונה טובה - צריך גם בירור פנימי, ענווה, קבלת סמכות.
-
שגם אדם חכם וטהור - עלול להוביל את עצמו ואת סביבתו לאבדון, אם לא יבקר את מניעיו.
בסופו של דבר, קרח טען שכל העדה “כֻּלָּם קְדֹשִׁים” (במדבר ט”ז, ג’). והרי כתוב:
“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות י”ט, ו’)
הבעיה לא הייתה בתוכן. הבעיה הייתה בכוונה - ובמקום שממנו הוא פעל.
קרח לא ראה עצמו ככופר - אלא כמחולל מהפכה צדקנית. אבל בלי ענווה, בלי הכרה במשה כנביא ה’, בלי קבלת סדר שמיימי - גם מצווה יכולה להפוך לעוון.
וזה מלמד אותנו, אולי יותר מכל דבר אחר: לב טהור - זה לא רק הרצון לעשות טוב. לב טהור הוא לב שיודע לא להכתיר את עצמו כמוביל האמת, אלא לשאול בענווה: אולי יש אמת גבוהה ממני.