פרשת בלק – עלייה רביעית

ברקע מתוחים, ציפייה דרוכה: הנה מגיע הרגע שבלק חיכה לו. בלעם – הנביא, המכשף, בעל הקשרים העליונים – עומד לקלל את ישראל. ההכנות מרשימות: שבעה מזבחות, שבעה פרים, שבעה אילים. קורבן אחר קורבן, פולחן מפואר שנועד לנסות “להטות” את רצון השמיים.

בלק מלווה את בלעם אל “במות בעל”, פסגה אסטרטגית שממנה רואים “קצה העם” – אולי אם לא רואים את כולם, אפשר לפגוע רק בחלק… אך כבר כאן מתחילים הסדקים. בלעם יוצא לדבר עם ה’, והשכינה מופיעה לו: “וַיָּשֶׂם יְדוָד דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (במדבר כג, ה). לא בלעם מדבר – אלא הקב”ה מדבר מתוך פיו.

ואז מגיע המשא – שיר נבואי, רם ונישא: “הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (שם, ט). עם ישראל – לא עוד אוסף נוודים. זהו עם עצמאי, נבדל, שאינו נמדד לפי אמות המידה של האומות.

בלעם – שבא לקלל – שופך שירה מברכת: “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ” (שם, י). כמה מפתיע: הנביא של מואב רוצה למות כמו יהודי. לא לחיות כיהודי – אבל כן לסיים כך. זו השתקפות עמוקה של תפיסת חיים – שרוצה את השכר, בלי הקיום, את הסוף – בלי ההתחייבות.

בלק – כמובן – מתפוצץ: “לקֹב איבַי לקחתיָך, והנה ברכת ברך!” (שם, יא). אך בלעם עונה בפשטות: “אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְדוָד בְּפִי – אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר” (שם, יב). האמת, כך מתברר, פורצת גם מתוך שפתיים שנועדו לזדון.

הרעיון המרכזי כאן מהדהד בכל דור – הברכה האמיתית לא נשלטת על ידי פוליטיקה, תככים או עוצמה חיצונית. יש ברכה שמושרשת בזהות, ברצון ה’, ובעובדה הפשוטה שהעם הזה – לְבָדָד יִשְׁכֹּן.

וזה מסר עצום לימינו. מי אנחנו – באמת? האם אנחנו חיים מתוך גאווה בזהותנו, או מנסים “להתחשב בגויים”? בלעם, איש אומות העולם, מתפעם – ואנחנו לפעמים מנסים להשתלב. אולי הגיע הזמן לשוב ולזכור: הברכה היא בתוכנו.