רגע אחד של עיוורון פנימי יכול להוביל אדם לתהום, גם אם הוא רואה הכל בעיניים גלויות.
בלעם יוצא לדרך עם שרים, כבוד ותחושת שליחות – אך מתחת לפני השטח, הדרך שלו מעוררת חרון אף.
“וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים… וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַ֧ךְ יְדוָ֛ד בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ” (במדבר כב, כב).
דווקא האתון, הבהמה הפשוטה – רואה את המלאך. בלעם, הנביא בעל העין החדה, נותר עיוור. שלוש פעמים מנסה האתון להסיט את הדרך. שלוש פעמים הוא מכה בה. עד שהקב”ה פותח את פיה – והיא מדברת.
רגע עליון. נבואה לבהמה.
והיא אומרת את המשפט שאמור להרעיד את נפשו של כל אדם שמרגיש צודק מדי: “מֶה־עָשִׂ֣יתִי לְךָ… הֲלוֹא אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י… **הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה?” (שם, כח-ל).
רק אז נפקחות עיניו. רק אז הוא רואה את המלאך – ומבין שטעה.
“חָטָ֔אתִי”, הוא מודה. אך גם כאן – החזרה בתשובה אינה שלמה. הוא ממשיך בדרכו. והפסוק האחרון בעלייה מתמצת הכל:
“הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י – אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר” (שם, לח). דיבורו נמסר, אבל ליבו עדיין נאחז ברשות עצמו.
הרעיון הפנימי כאן נוקב. אדם עלול לצאת למסע בשם האמת – אך מבלי לבחון את עומק כוונותיו.
אפילו נביא יכול לעוור את עצמו. האגו, הרצון להצליח, הציפיות – עוטפים אותו כמו ענן.
ורק קול חיצוני, בלתי צפוי – אתון, ילד, או תקרית פשוטה – יכול לעורר אותו לעצור.
זו קריאה גדולה עבורנו: האם אנו שומעים את הקולות שמנסים לעצור אותנו בדרכנו?
האם אנחנו פתוחים לראות מלאך – גם כשאנחנו בטוחים בצדקת דרכנו?
יום טוב ומבורך!
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.