פרשת בראשית - עלייה שלישית

העלייה השלישית מובילה מן החיפוש האנושי אחר זוגיות ושותפות אל כישלון המבחן המוסרי הראשון. האדם נותן שמות לבעלי החיים, אך “וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב, כ). לפיכך הוא נרדם תרדמה, ומתוכה נוצרת האישה מן הצלע, עד להתפרצות השמחה: “זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת” (בראשית ב, כג). מכאן נקבע דגם הנישואין: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב, כד). נתונה תמונת תום ראשונית - “וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ” (בראשית ב, כה) - אך מיד נכנס הנחש, “וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם” (בראשית ג, א), ומטיל ספק בציווי. הפיתוי מצליח: “וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל” (בראשית ג, ו), והתום נסדק. בעקבות החטא מתרחשת פגישה מצמררת: “וַיִּקְרָא… אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה” (בראשית ג, ט). נגזרות קללות - “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים” (בראשית ג, טז), “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם… כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב” (בראשית ג, יט) - אך גם קרן אור של קיום: “וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי” (בראשית ג, כ), ולבסוף כיסוי ורחמים: כתנות עור לאדם ולאשתו (בראשית ג, כא).

כמה נקודות למחשבה

• מהחיפוש אל הברית: נתינת שמות לבעלי החיים מבליטה את כוח הלשון של האדם, אך גם את בדידותו. רק כשהוא פוגש את בת זוגו הוא קורא - לא בשם תיאורי אלא בשם זהות: “אִשָּׁה”. הקריאה הזו ממסגרת את הקשר כברית של הדדיות ולא רק כמענה לבדידות.

• “זֹאת הַפַּעַם” כלשון תדהמה ומציאה: הפסוק “זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי…” (בראשית ב, כג) מתאר התאמה מהותית - לא רק דמיון ביולוגי. זה רגע שבו האדם מזהה באחרת את עצמו, ובכך מתאפשר “וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב, כד).

• ערום וערומים: המתח הפואטי בין “עֲרוּמִּים… וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ” (בראשית ב, כה) לבין “וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם” (בראשית ג, א) מדגיש שתי דרכים להשתמש בידיעה. האדם ואשתו ערומים כי אין להם מה להסתיר. הנחש ערום במובן ההפוך: הוא מסתיר את כוונתו ופועל בתחבולה.

• טקטיקת הפיתוי: הנחש פותח בהגזמה “אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן” (בראשית ג, א) כדי לעוות את גבולות החירות. ההגזמה גוררת שיח של ספק ומשחק עם האמת - דפוס שמוכר מאוד גם בחיי היום יום.

• מה ראתה האישה: “כִּי טוֹב… וְכִי תַאֲוָה… וְנֶחְמָד… לְהַשְׂכִּיל” (בראשית ג, ו) - שלושה מניעים חוברים יחד. הכתוב מראה שהחטא איננו רק חולשה, אלא לעיתים תערובת של יופי, תאווה ושאיפה לידע. זהו דיוק ספרותי שמסביר עד כמה הבחירה היתה מפתה.

• “אַיֶּכָּה” - קריאה ולא ידיעה חסרה: אף שהבורא יודע, הוא פונה בשאלה “אַיֶּכָּה” (בראשית ג, ט) כדי לפתוח פתח לדיאלוג, להודאה ולקבלת אחריות, כדברי רש”י: “יוֹדֵעַ הָיָה הֵיכָן הוּא אֶלָּא לִכָּנֵס עִמּוֹ בִּדְבָרִים” (רש”י על ג, ט). זהו יסוד של תשובה: לפני גזר דין - שיחה.

• דין עם רחמים: לצד הקללות, התורה מדגישה חמלה שמתקנת את המציאות: “כָּתְנוֹת עוֹר” לאדם ולאשתו (בראשית ג, כא). מדרש חז”ל אף מביא שבתורתו של רבי מאיר נמצא כתוב “כָּתְנוֹת אוֹר”, באל”ף (בראשית רבה כ, יב) - בגד של הארה, רעיון דרשני שמחדד כי גם אחרי הנפילה יש לבוש של כבוד.

• אחריות מגדרית ומוסרית: “וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ” (בראשית ג, טז) ו”בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” (בראשית ג, יט) מציגים מציאות של מאבק ומאמץ. פרשני הדורות דנו אם מדובר בעונש היסטורי או בתיאור מצב שיש לאדם לתקן עם הזמן.

• שם כאמירה של תקווה: דווקא אחרי החטא קורא האדם לאשתו “חַוָּה… אֵם כָּל חָי” (בראשית ג, כ). מתן השם הוא בחירה לראות חיים, המשך ובעיקר תיקון.

העלייה השלישית תופרת יחד אהבה, חירות, פיתוי ואחריות. היא מלמדת שהזוגיות והאינדיבידואליות נבנות לא רק מאהבה ראשונית, אלא גם מן היכולת לעמוד מול קול הפיתוי, להודות באמת וללבוש מחדש לבוש של אדם.