פרשת בראשית - עלייה שישית

לֶמֶךְ נושא שיר חריף על נקם והגנה, ואז חוזר הסיפור לבית אדם וחוה: “שֵׁת… כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל” (בראשית ד, כה), ומתוך השושלת החדשה יופיע “אֱנוֹשׁ” והדיון המסתורי ב”אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְדוָד” (בראשית ד, כו). אחר כך פותחת העלייה השישית ספר משפחות: “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א). האנושות מתוארת לא כדפים בודדים אלא כספר מתמשך, שמתחיל ביסוד התיאולוגי: “בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ” (בראשית ה, א), “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם” (בראשית ה, ב). משם עוברת התורה למקצב היוחסין: לידות, שנות חיים, “וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ” בשֵׁת (בראשית ה, ג), ואז שוב ושוב “וַיָּמֹת”. בתוך המקצב הזה מהדהדת חריגה מסעירה: “וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים… וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (בראשית ה, כב; כד).

תובנות מאירות עיניים

• שירת לֶמֶךְ, שתי קריאות הפוכות: דבריו “עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי… כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי” (בראשית ד, כג) ו”וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה” (בראשית ד, כד) נקראים בשתי דרכים. לפי קריאה אחת זהו שיר גאווה: למך מתפאר שהרג, ומכריז שנקמתו תהיה גדולה משל קין. לפי קריאה זו השיר הוא אנטי-מזמור למנחתו של הבל - במקום קרבן מן המובחר יש התרברבות בכוח, ותרבות בלי אתיקה מדרדרת לאלימות. רש”י (על ד, כג-כד) קורא הפוך: למך הרג בשוגג, נשותיו פרשו ממנו, והוא מפייס אותן. אם לקין, שהרג במזיד, ניתנה ארכה של שבעה דורות, קל וחומר לו.

• תיקון קו הדם: לידת שֵׁת מצוירת כהקמה מחדש - “כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר” (בראשית ד, כה). במקום תרבות נקם צומחת שושלת שמזמינה בניין של קריאה בשם ה’.

• “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְדוָד” (בראשית ד, כו): שתי דרכים ידועות בפרשנות - יש שרואים כאן התחלה של תפילה ציבורית וקריאה בשם ה’ (אבן עזרא, ספורנו), ויש הרואים לשון חילול, שהחלו לקרוא לבני אדם או לאלילים בשם ה’ (רש”י). שתי הקריאות מציבות צומת: האם התרבות מתעלה לפולחן טהור או מדרדרת להחלפת ערכים.

• ספר ולא סיפור: הפתיחה “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א) מציירת את ההיסטוריה האנושית כטקסט כתוב. לכל דור יש שורה בספר, והאחריות שלנו היא איך תיראה הפסקה הבאה.

• דמות וצלם בהמשכיות: באדם הראשון נאמר “בִּדְמוּת אֱלֹהִים” (בראשית ה, א), ובבנו שֵׁת “וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ” (בראשית ה, ג). צלם אלוהים עובר דרך השרשרת המשפחתית, אך גם נדרש מאמץ חינוכי כדי להאירו בכל דור.

• שם אחד לשניים: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם” ביום הבראם (בראשית ה, ב). זה רמז לאחדות היסוד של האיש והאישה ולכבוד המשותף שקיבלו עוד בשעת היצירה.

• המקצב האפרורי של “וַיָּמֹת”: הפרק נוגן כמעין פזמון חוזר של תוחלת חיים אדירה שבסופה סוף. ההדגשה הספרותית מלמדת על מרכזיות המוות במסע ההיסטורי, עד שמופיע חריג שמאיר את הדף.

• חֲנוֹךְ כקו אור: פעמיים נאמר “וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים” (בראשית ה, כב; כד) ומיד “וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (בראשית ה, כד). ההליכה עם אלוהים משנה את יחס הזמן והסיום. בתוך רצף “וַיָּמֹת” צומחת אפשרות של קרבה שממירה את חתימת הביוגרפיה בסימן של עלייה. רש”י (על ה, כד) קורא אחרת: חנוך היה צדיק אך עלול לשוב ולהרשיע, ולכן נלקח לפני זמנו.

• תבנית של קדימה: בכל חוליה חוזרת הכרוניקה “וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת” לצד שנות חיים ארוכות. התורה מציירת תודעת שרשרת, שבה גודל החיים איננו רק במספר השנים אלא ביכולת למסור את הדמות והצלם לדור הבא.

בין שירת לֶמֶךְ לקריאה בשם ה’ מונחת הבחירה אם להפוך את הכישרון לכלי בניין או לכלי נשק.

העלייה השישית מרגיעה לכאורה עם רשימות ושנים, אבל מי שמקשיב לקצב מגלה סימפוניה עדינה: בין “וַיָּמֹת” ל”וַיִּתְהַלֵּךְ” נכתב הספר שלנו. השאלה אינה רק כמה שנים נחיה, אלא איך נתהלך.