פרשת בראשית - עלייה שביעית

העלייה השביעית חותמת את ספר היוחסין עד נח ופותחת חלון אל חורבן העולם ותקוות ההצלה. מותו של מתושלח ולידת למך ונח נרשמים בזה אחר זה, ולמך נותן שם נבואי: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְדוָד” (בראשית ה, כט). נח מוליד את שלושת בניו כשהוא בן חמש מאות (בראשית ה, לב), ואז מתאר הכתוב הידרדרות מוסרית חריגה: “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה” (בראשית ו, ב), הופעת “הַנְּפִלִים” ו”הַגִּבֹּרִים” (בראשית ו, ד), וצמצום אלוהי: “לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם… וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה” (בראשית ו, ג). הרוע גובר: “וַיַּרְא יְדוָד כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם” (בראשית ו, ה), עד ההכרעה “אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם” (בראשית ו, ז) - אך פסוק אחד מסמן קו הצלה: “וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְדוָד” (בראשית ו, ח).

תובנות מאירות עיניים

• שם כנבואה: השם “נֹחַ” מוצמד להסבר “זֶה יְנַחֲמֵנוּ…” (בראשית ה, כט). כבר בלידתו נטען נח בשליחות של ריכוך קללת האדמה והקלה על “עִצְּבוֹן יָדֵינוּ”.

• למה נח מוליד רק בגיל חמש מאות: “וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד… אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת” (בראשית ה, לב). רש”י (על ה, לב) שואל למה כל הדורות הולידו בגיל מאה ונח רק בחמש מאות, ועונה שהדבר מכוון: “כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא יֶפֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּבָנָיו רָאוּי לָעֳנָשִׁין לִפְנֵי הַמַּבּוּל”. כשהמבול בא, בניו עדיין צעירים מכדי להיענש.

• “בְנֵי הָאֱלֹהִים” - מונח חידתי: “וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים… וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים” (בראשית ו, ב). מפרשים נחלקו אם הכוונה למלאכים, לשופטים ושרים או לשושלת נשגבת אחרת (רש”י ואבן עזרא על ו, ב).

• מה פירוש “מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה”: “וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה” (בראשית ו, ג). רש”י ואונקלוס מפרשים שזו ארכה לדור: “עַד ק״ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל” (רש”י על ו, ג). אבן עזרא מביא גם דעה שזהו קיצור חיי האדם למאה ועשרים שנה, ודוחה אותה: גם אחרי המבול חיו בני אדם שנים רבות יותר.

• “הַנְּפִלִים” ו”הַגִּבֹּרִים”: “הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ… הֵמָּה הַגִּבֹּרִים… אַנְשֵׁי הַשֵּׁם” (בראשית ו, ד). התורה מתארת אנשים חזקים ומפורסמים, ומיד אחריהם את השחתת הדור. רש”י (על ו, ד) קורא את השמות עצמם לגנאי: נפילים “שֶׁנָּפְלוּ וְהִפִּילוּ אֶת הָעוֹלָם”, וגיבורים “לִמְרֹד בַּמָּקוֹם”. כוח ושם בלי מוסר הם הרקע להשחתה.

• עומק המשבר במילה אחת: “רַק” - “וְכָל יֵצֶר… רַק רַע כָּל הַיּוֹם” (בראשית ו, ה). הדגשה כפולה של טוטליות הרוע, המנמקת את “אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם” (בראשית ו, ז).

• “וַיִּנָּחֶם… וַיִּתְעַצֵּב”: לשון של צער אלוהי (בראשית ו, ו). התורה מדברת בלשון בני אדם (אבן עזרא על ו, ו) כדי ללמד שהשחיתות המוסרית פוגעת בברית החיים.

• נקודת חסד: “וְנֹחַ מָצָא חֵן” (בראשית ו, ח). בתוך ים של “רַק רַע” מופיעה מילה אחת שמטה את הכף - חֵן. תקווה אחת מספיקה להצלת עולם.

העלייה השביעית לוחצת על הדוושה משושלת לשבר - ומיד מלמדת אותנו לראות בתוך הדין את הניצוץ שממנו ייבנה עולם מחדש. נח איננו רק דמות; הוא תשובת הנגד לרעיון שההיסטוריה אבודה.