פרשת בראשית - עלייה שביעית

העלייה השביעית חותמת את ספר היוחסין עד נח ופותחת חלון אל חורבן העולם ותקוות ההצלה. מותו של מתושלח ולידת למך ונח נרשמים בזה אחר זה, ולמך נותן שם נבואי: “וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶ֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְדוָֽד” (בראשית ה, כט). נח מוליד את שלושת בניו כשהוא בן חמש מאות (בראשית ה, לב), ואז מתאר הכתוב הידרדרות מוסרית חריגה: “וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה” (בראשית ו, ב), הופעת “הַנְּפִלִים” ו”הַגִּבֹּרִים” (בראשית ו, ד), וצמצום אלוהי: “לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם… וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה” (בראשית ו, ג). הרוע גובר: “וַיַּרְא יְדוָד כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם” (בראשית ו, ה), עד ההכרעה “אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם” (בראשית ו, ז) - אך פסוק אחד מסמן קו הצלה: “וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְדוָד” (בראשית ו, ח).

תובנות מאירות עיניים

• שם כנבואה: השם “נֹחַ” מוצמד להסבר “זֶה יְנַחֲמֵנוּ…” (בראשית ה, כט). רעיון פרשני: כבר בלידתו נטען נח בשליחות של ריכוך קללת האדמה והקלה על “עִצְּבוֹן יָדֵינוּ”.

• פתיחת המבול בזמן: “וַיְהִי־נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד… שֵׁם חָם וְיָפֶת” (בראשית ה, לב). רעיון פרשני: הגיל המאוחר ממקם את נח ואת בניו על ציר הזמן לקראת הגזרה המתרגשת.

• “בְנֵי־הָאֱלֹהִים” - מונח חידתי: “וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים… וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁים” (בראשית ו, ב). מפרשים נחלקו אם הכוונה למלאכים, לשופטים ושרים או לשושלת נשגבת אחרת. זהו רעיון פרשני, לא ציטוט.

• שתי הבנות ל”מאֵה וְעֶשְׂרִים”: “לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י…” (בראשית ו, ג) נקרא או כקיצור תוחלת החיים, או כפרק זמן של ארכה עד המבול. שתי הקריאות קיימות במסורת הפרשנית - אנו מציינים רעיון, לא מצטטים.

• “הַנְּפִלִים” ו”הַגִּבּוֹרִים”: “הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ… הֵמָּה הַגִּבֹּרִים… אַנְשֵׁי הַשֵּׁם” (בראשית ו, ד). רעיון פרשני: תיאור של גבורה ויוקרה אנושית שמנותקת ממוסר - תנאי רקע להשחתה הכללית.

• עומק המשבר במילה אחת: “רַק” - “וְכָל־יֵצֶר… רַק רַע כָּל־הַיּוֹם” (בראשית ו, ה). הדגשה כפולה של טוטליות הרוע, המנמקת את “אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם” (בראשית ו, ז).

• “וַיִּנָּחֶם… וַיִּתְעַצֵּב”: לשון של צער אלוהי (בראשית ו, ו). רעיון פרשני: התורה מדברת בלשון בני אדם כדי ללמד שהשחיתות המוסרית פוגעת בברית החיים.

• נקודת חסד: “וְנֹחַ מָצָא חֵן” (בראשית ו, ח). בתוך ים של “רַק רַע” מופיעה מילה אחת שמיטה סולם - חֵן. רעיון פרשני: תקווה אחת מספיקה להצלת עולם.

העלייה השביעית לוחצת על הדוושה משושלת לשבר - ומיד מלמדת אותנו לראות בתוך הדין את הניצוץ שממנו ייבנה עולם מחדש. נח איננו רק דמות; הוא תשובת הנגד לרעיון שההיסטוריה אבודה.