פרשת כי תצא - עלייה ראשונה

שלוש פרשיות, וקריאה אחת שמחברת ביניהן

העלייה נפתחת בשדה קרב ומסתיימת בשער העיר. בין שני הקצוות עוברות שלוש פרשיות שנראות זרות זו לזו: שבויה יפת תואר שנלקחת לאישה, ירושת הבכור אצל אב שיש לו אישה אהובה ואישה שנואה, ובן סורר ומורה שהוריו מוציאים אותו אל הזקנים.

רש״י, בעקבות מדרש תנחומא, קורא את שלושתן כרצף אחד: “סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ”, “וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ” (רש״י על כא, יא). זו קריאה של הסמיכות ולא הפשט היחיד, ומפרשים אחרים עוסקים בכל פרשייה לגופה. אבל היא הקריאה שנותנת לעלייה כיוון.

פסוקי מפתח

• “וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה” (כא, יא).

• “וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ” (כא, יד).

• “לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר” (כא, טז).

• “בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא” (כא, כ).

מלחמת רשות, לא מלחמת מצווה

יש מלחמה שישראל מצווים לצאת אליה, ויש מלחמה שהיא רשות, שיוצאים אליה מתוך בחירה. רש״י מדייק כבר בפסוק הראשון שהפרשה שלנו עוסקת בסוג השני: “בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר” (רש״י על כא, י). זה משנה את כל מה שבא אחר כך. השבי איננו גזירה שנפלה על האדם, הוא תוצאה של יציאה שהוא בחר בה. התורה מתחילה לטפל בבעיה במקום שהוא עצמו יצר.

התורה לא מתירה, היא מאטה ומזהירה מראש

קל לקרוא את הפרשייה כהיתר, ורש״י חוסם את הקריאה הזאת: “לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע” (רש״י על כא, יא). ומה שבא אחריו הוא שרשרת עיכובים: “וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ” (כא, יב), ואחר כך חודש שלם של “וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ” (כא, יג) בתוך ביתו. התורה גם אומרת מראש איך זה ייגמר, “וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ” (כא, יד), ורש״י קורא את זה כתחזית: “הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁסּוֹפְךָ לִשְׂנֹאתָהּ” (רש״י על כא, יד). ההיתר ניתן, והמחיר שלו נאמר באותה נשימה.

הבכורה לא הולכת אחרי הרגש

“לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר” (כא, טז). העלייה אינה עוסקת ברגש עצמו, אלא במה שהאב עושה איתו כשהוא מחלק נכסים. הבכורה נקבעת בעובדה, “כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ” (כא, יז), לא בתחושה. וגם היקף הזכות מדויק יותר משנדמה: “פִּי שְׁנַיִם” (כא, יז) אינו כפליים מכלל הרכוש אלא “כְּנֶגֶד שְׁנֵי אַחִים” (רש״י על כא, יז), חלק כפול מחלקו של אח אחד.

הבן נידון על מה שצפוי, לא על מה שעשה

כאן מגיעה הנקודה הקשה בעלייה. הורים מוציאים את בנם אל זקני העיר ומכריזים “בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא” (כא, כ). ההאשמה היא אכילה ושתייה וסירוב לשמוע, והעונש הוא סקילה.

רש״י אומר שהוא “נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ” (רש״י על כא, יח), והרמב״ן מפרט: “אֵין בּוֹ עַתָּה חֵטְא מָוֶת, וְעַל שֵׁם סוֹפוֹ הוּא נִדּוֹן” (רמב״ן על כא, יח). כלומר הוא נידון על מי שצפוי שיהיה, לא על מי שהוא עכשיו. ומכאן הרמב״ן מסביר גם את סיום הפרשייה, “וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ” (כא, כא): “לֹא הוּמַת בְּגֹדֶל חֶטְאוֹ אֶלָּא לְיַסֵּר בּוֹ אֶת הָרַבִּים” (רמב״ן על כא, יח). הדין הזה לא נכתב בשביל הבן, הוא נכתב בשביל מי שרואה ושומע.

העלייה נפתחת באדם שיוצא למלחמה ומסתיימת באדם שעומד לדין בשער עירו. לפי רש״י זו אינה רשימת חוקים אלא מסלול: מה שמתחיל בחשק ממשיך אל בית ואל ילד. וגם מי שקורא כל פרשייה בפני עצמה נשאר עם אותה שאלה, מה אדם עושה עם הכוח שנפל לידיו.

עוד שאלות על הפרשה

אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. רוצים לקבל את הלימוד היומי? עקבו בערוץ שנוח לכם.

לעקוב אחרי הלימוד היומי