פרשת וזאת הברכה - תובנות ושאלות
מומלץ לקרוא את הטקסט המקראי עצמאית לפני קריאה של הפרשנות בהמשך.
פרשת וזאת הברכה היא קצרה יחסית, אבל היא אחת הפרשות הטעונות ביותר רגשית בתורה: ברכה, פרידה, החמצה, המשכיות וסופו של משה - הכול בכמה עשרות פסוקים.
התקציר: המעשה האחרון של משה הוא לברך
ארבעים שנות הנהגה מגיעות לקיצן. משה יודע שהוא עומד למות. הוא לא ייכנס לארץ שאליה הוליך עם שלם. ומה הוא עושה ברגעיו האחרונים?
לא מתלונן. לא מספר על עצמו. לא מבקש אנדרטה.
המעשה הציבורי האחרון שלו הוא לברך.
הפרשה נפתחת במילים:
“וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ” (דברים לג, א).
משה עובר בין שבטי ישראל ונותן לכל אחד ברכה המתאימה לאופיו, לתפקידו ולעתידו. ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף, זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי ואשר מקבלים כל אחד מילים משלו.
ואז מגיע רגע שכמעט אפשר לראות מול העיניים: משה עולה אל הר נבו. משם הוא רואה את הארץ שאליה הוביל את ישראל ושאליה הוא עצמו לא ייכנס.
“וַיֹּאמֶר יְדוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר” (דברים לד, ד).
ושם מסתיימים חייו של האיש שהנהיג את ישראל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, קיבל את התורה והוביל דור שלם במדבר.
5 תובנות ששווה לעצור עליהן
1. משה מסיים את חייו כשהוא עסוק בעתיד של אחרים
זה אולי הדבר החזק ביותר בפרשה.
משה יודע שהוא אינו נכנס לארץ, אבל הברכות שלו אינן עוסקות באכזבה האישית שלו. הן מופנות לדור שימשיך בלעדיו.
זהו רעיון ופרשנות מתוך מבנה הפרשה: מנהיגות גדולה אינה נמדדת רק במה שהצלחת להשיג בעצמך, אלא גם במה שהצלחת להשאיר לאחרים.
2. התורה מוגדרת כאן כירושה של ציבור שלם
אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא:
“תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” (דברים לג, ד).
שימו לב למילה “מורשה”.
רעיון שניתן ללמוד מן הפסוק: התורה אינה מוצגת כרכושו הפרטי של משה, ואפילו לא כרכושם של יחידי סגולה. היא נמסרת ל”קהילת יעקב”.
משה עוזב - התורה נשארת.
3. יש שבט אחד שבולט דווקא משום שהוא חסר
עובדה מעניינת מאוד בקריאת הפרק: שמעון אינו מקבל כאן ברכה נפרדת בשמו.
הטקסט בפרשה אינו מסביר במפורש מדוע, ולכן כל ניסיון להסביר את ההיעדר הזה כבר שייך לעולם הפרשנות. אבל עצם העובדה בולטת מאוד כשעוברים שבט אחר שבט.
לפעמים דווקא השם שלא נאמר גורם לקורא לעצור.
4. משה מגיע אל הארץ - אבל רק בעיניים
זה אולי אחד הרגעים הכואבים בתורה.
הוא עומד על ההר ורואה את היעד שאליו הוביל אחרים, אך יודע שהם ימשיכו - והוא לא.
רעיון ודרשה: יש משימות שאדם מתחיל, אבל לא נועד לסיים בעצמו. לפעמים ההצלחה שלו היא בכך שמישהו אחר מסוגל להמשיך ממנו.
וזה בדיוק מה שקורה מיד לאחר מות משה: יהושע כבר מוכן להנהיג את העם. התורה מדגישה שהוא מלא רוח חכמה ושמשה סמך את ידיו עליו.
5. ואולי הפרט המפתיע ביותר: התואר שבו בוחרת התורה לתאר את משה ברגע מותו הוא “עבד ה’”
ברגע מותו נאמר:
“וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדוָד בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְדוָד” (דברים לד, ה).
אחרי כל מה שמשה עשה, התורה קוראת לו כאן בפשטות “עבד ה’”.
ויש כאן רעיון עמוק: אולי הגדולה של משה אינה רק בכך שהנהיג עם שלם, עשה אותות או דיבר עם ה’, אלא בכך שגם בסוף הדרך הוא עדיין מוגדר על פי השליחות שלו ולא על פי הכבוד שלו.
והתורה עצמה מעניקה לו את ההספד שאין גדול ממנו:
“וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְדוָד פָּנִים אֶל פָּנִים” (דברים לד, י).
זהו רעיון ודרשה, לא ציטוט ממקור:
משה לא זוכה להיכנס אל הארץ - אבל הוא מצליח להביא עד פתחה עם שמסוגל להמשיך בלעדיו. וזו אולי אחת מצורות ההצלחה הגדולות ביותר של מנהיג.
יש משהו כמעט קולנועי בסיום הזה: האיש הגדול ביותר עומד לבדו על פסגת ההר, מביט אל העתיד שהוא לא יהיה חלק ממנו - ומאותו רגע העתיד עובר לידיהם של בני ישראל.
המילים האחרונות של התורה: לעיני כל ישראל
בסיום וזאת הברכה התורה חותמת:
“וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל” (דברים לד, יב).
התורה כבר הזכירה את האותות והמופתים, את מצרים ואת כוחו של משה. אבל מה מסתתר דווקא במילים האחרונות ממש של התורה - “לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל”?
קריעת ים סוף? עשר המכות? מתן תורה? ארבעים שנות הנהגה?
ואז מגיע רש”י ומפיל פצצה.
על המילים “לעיני כל ישראל” הוא מפרש:
“שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם” (רש”י, דברים לד, יב).
כלומר, לפי רש”י, האירוע האחרון שהתורה רומזת אליו לפני שהיא מסתיימת הוא שבירת הלוחות.
וזה מדהים עוד יותר, כי הגמרא אומרת שהקב”ה הסכים עם משה, וריש לקיש דורש:
“יישר כחך ששיברת” (תלמוד בבלי, שבת פז ע”א).
מכאן ואילך זו דרשה ורעיון, לא ציטוט ממקור:
אולי התורה רוצה להשאיר אותנו דווקא עם המסר הזה:
גדולתו של משה לא היתה רק שהוא ידע לקבל את הלוחות. גדולתו היתה שהוא ידע גם מתי לשבור אותם.
חשבו על זה.
הלוחות שעליהם נכתבו דברי הברית, נמצאים בידיו של משה. ובכל זאת, ברגע שבו הוא מבין שמשהו עמוק נשבר בברית עצמה, הוא אינו הופך את האבן הקדושה למטרה בפני עצמה.
וזה אולי אחד המבחנים הגדולים של אדם רוחני: האם הוא נאמן רק לצורה, או שהוא מבין מה הצורה באה לשרת.
ופה מגיע הטוויסט היפה ביותר:
התורה יכולה היתה להסתיים במילים המתארות את משה מחזיק את הלוחות.
במקום זאת, לפי פירוש רש”י, היא מסתיימת בזיכרון של משה שובר אותם.
ולמה זה כל כך חזק?
כי הלוחות נשברו, אבל התורה לא נשברה.
משה שבר את האבן, אבל שמר על הברית.
וזה בעיניי עומק עצום בפרשת וזאת הברכה: לפעמים הדבר שנראה כמו השבר הגדול ביותר הוא דווקא המעשה שמאפשר לסיפור הקדוש להמשיך.
ולכן יש כאן כמעט פרדוקס:
לפי קריאת רש”י, התורה מסתיימת ברמז לשבירה - אבל הסיפור אינו מסתיים בשבר. אנחנו מסיימים אותה ומיד מתחילים אותה מחדש.
זה כבר רעיון דרשני, אבל הוא יפהפה: ביהדות, שבר אינו חייב להיות סוף הסיפור. לפעמים דווקא מהמקום שבו משהו נשבר מתחילה האפשרות ללוחות חדשים, להתחלה חדשה ול”בראשית” חדשה.
שאלות על פרשת וזאת הברכה
- למה התורה בוחרת לסיים את חיי משה דווקא בברכה לאחרים - ולא בסיכום הישגיו שלו?
- מדוע שמעון הוא השבט היחיד שאין לו ברכה מפורשת ונפרדת בברכת משה - ומה אפשר ללמוד דווקא מהשתיקה הזאת?
- מדוע משה נקרא בתחילת הפרשה “איש האלהים”, אבל ברגע מותו התורה מכנה אותו דווקא “עבד ה’” - האם יש כאן מסלול שלם של גדלות בשתי מילים?
- למה התורה מספרת שמשה ראה את הארץ כולה רגע לפני מותו - מה הטעם להראות לאדם את הדבר שאליו לא יוכל להגיע?
- האם העובדה שמשה לא נכנס לארץ היא באמת סוף טראגי - או שאולי דווקא כך התורה מגדירה הצלחה של מנהיג?
- מדוע ברכות משה לשבטים שונות כל כך זו מזו - האם התורה בעצם מלמדת שלא כל אדם אמור לקבל את אותה ברכה?
- מדוע ברכת יהודה קצרה כל כך ביחס לברכת יוסף - למרות שיהודה עתיד להיות שבט המלוכה?
- מה מסתתר מאחורי הברכה המסתורית לבנימין שמתארת קרבה מיוחדת בין השבט לבין השכינה?
- למה דווקא יוסף זוכה לברכה שופעת כל כך של שמים, טל, תהום, שמש, ירח, הרים וארץ - מה מיוחד בדמותו שהופך את הברכה שלו לכמעט קוסמית?
- מה עומד מאחורי הצמד המרתק זבולון ויששכר - אחד “בצאתך” ואחד “באהליך” - והאם התורה רומזת כאן לשני סוגים שונים של הצלחה?
- מדוע לוי, השבט שלא קיבל נחלה רגילה בארץ, מקבל דווקא תפקיד הקשור בהוראת תורה ובהקרבה - האם לפעמים מי שמקבל פחות רכוש מקבל יותר שליחות?
- מדוע התורה משתמשת דווקא במילה “מורשה” ביחס לתורה - ולא פשוט “מתנה”, “חכמה” או “לימוד”?
- האם אפשר לקרוא את ברכות השבטים כמפה פסיכולוגית של עם ישראל - כאשר כל שבט מייצג כוח אנושי אחר?
- למה משה מברך שבטים כקבוצה דווקא לפני מותו - האם ייתכן שהמסר האחרון שלו הוא שאף שבט לבדו אינו עם ישראל?
- מה משמעות המעבר בפרשה מברכות פרטיות לכל שבט אל הכרזה הכוללת על אושרו של ישראל - האם זה מלמד שהשלם גדול מסך חלקיו?
- מדוע מקום קבורתו של משה נשאר בלתי ידוע - ולמה דווקא המנהיג הגדול ביותר בתורה אינו מקבל אתר קבר מפורסם?
- מה יותר מדהים: שמשה מת בגיל מאה ועשרים, או שהתורה מדגישה שכוחו הגופני לא כבה עד מותו - ומה היא מבקשת לומר בזה?
- מדוע בני ישראל בוכים על משה שלושים יום, אבל התורה כמעט מיד עוברת ליהושע - מה זה מלמד על הדרך שבה עם צריך להתמודד עם אובדן מנהיג?
- למה יהושע מתואר כמי שהתמלא רוח חכמה בעקבות סמיכת ידיו של משה - האם מנהיגות בתורה היא דבר שאפשר “להעביר”?
- התורה אומרת שלא קם עוד נביא כמשה - אבל מיד לאחר מכן מדגישה אותות, מופתים, יד חזקה ומורא גדול. מה באמת היה ייחודו של משה: הנסים שעשה או הקשר שהיה לו עם הקב”ה?
- למה המילים האחרונות של התורה קשורות למה שמשה עשה “לעיני כל ישראל” - ומהו, לפי חז”ל והמפרשים, האירוע המפתיע שמסתתר מאחורי המילים האלה?
- האם יש קשר עמוק בין הפסוק בתחילת הפרשה העוסק בתורה שקיבלנו ממשה לבין סוף הפרשה שבו משה עצמו נעלם - כאילו התורה אומרת: האדם הולך, אבל התורה נשארת?
- מדוע התורה מסתיימת במותו של משה ולא בכניסת ישראל לארץ - האם ייתכן שהתורה רוצה להשאיר את הקורא דווקא על הגבול, רגע לפני הגשמת החלום?
- איך ייתכן שפרשת מותו של משה נקראת “וזאת הברכה” - האם עצם הפרידה יכולה להפוך לברכה?
- והשאלה שבעיניי יכולה לפתוח דיון של שעה: האם המסר האחרון של כל התורה הוא שהאדם הגדול ביותר אינו מי שמסיים הכול בעצמו - אלא מי שמכין אחרים להמשיך אחריו?
חזק חזק ונתחזק
העליות היומיות
פרשת וזאת הברכה - עלייה ראשונה
משה פותח את ברכתו האחרונה לישראל בתיאור התגלות ה' מסיני ובתורה כמורשה של קהלת יעקב, ורק אחר כך עובר לברכות ראובן ויהודה: קיום והמשכיות לראובן, וקול שיישמע ועזרה מול צרים ליהודה.
פרשת וזאת הברכה - עלייה שנייה
ברכת לוי מעמידה את הנאמנות לברית לפני קשרי משפחה ומטילה על השבט להורות תורה ולעבוד במזבח, וברכת בנימין מתארת קרבה, ביטחון ושכינה מתמדת.
פרשת וזאת הברכה - עלייה שלישית
ברכת יוסף אוספת שפע מן השמים, התהום, השמש, הירח וההרים אל ראשו של נזיר אחיו, ומסיימת בכוח של שור וקרני ראם המתחלק בין רבבות אפרים ואלפי מנשה.
פרשת וזאת הברכה - עלייה רביעית
ברכה משותפת לזבולן היוצא וליששכר היושב באהליו, שפע מן הימים ומאוצרות הטמונים בחול, וברכת גד שמחברת עוצמה של לביא וראשית הנחלה לצדקת ה' ולמשפטיו עם ישראל.
פרשת וזאת הברכה - עלייה חמישית
ברכות דן, נפתלי ואשר: זינוק של גור אריה, שביעות רצון ונחלה, שמן ושפע לצד ברזל ונחושת, ובפסוק האחרון המבט עובר מן השבטים אל ה' שאין כמוהו ובא לעזרת ישורון.
פרשת וזאת הברכה - עלייה שישית
ברכת משה נחתמת בתמונה של ישראל כולו: ה' כמעון ומחסה שזרועותיו תומכות מלמטה, ישיבה בטוחה בארץ של דגן, תירוש וטל, והקריאה אשריך ישראל, עם שנושע בה'.
פרשת וזאת הברכה - עלייה שביעית
העלייה האחרונה בתורה: משה רואה את הארץ מהר נבו ואינו נכנס אליה, מת בארץ מואב ומקום קבורתו אינו ידוע, יהושע מקבל את ההנהגה, והתורה מסכמת את ייחודו של משה לעיני כל ישראל.