מדוע סיפור מרים נזכר מיד לפני שליחת המרגלים - מה הקשר בין שניהם?
סיפור מרים מופיע בסוף פרשת בהעלותך, בפסוקים:
“וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח… וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַם־בָּנוּ דִבֵּר…” (במדבר י”ב, א־ב)
וסיומו - מרים נענשת בצרעת, והעם לא נוסע עד שהיא נרפאת.
ממש אחר כך, תחילת פרשת שלח:
“שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן” (במדבר י”ג, ב)
חז”ל על הקשר:
רש”י (במדבר י”ג, ב) שואל:
“למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר”
כלומר - יש כאן לא רק רצף כרונולוגי, אלא רצף חינוכי. המרגלים ראו מרים נענשת על דיבורה על אדם אחד - משה רבנו - ואף על פי כן הם עצמם הוציאו דיבה על עם שלם ועל ארץ שלמה.
עומק הפסיכולוגיה התורנית:
הקשר בין שתי הפרשות אינו מקרי:
-
מרים דיברה מרחם, מתוך דאגה.
-
המרגלים דיברו מפחד, מתוך חולשה וחוסר אמון.
אך התוצאה - הרס. כי לשון - יש לה כח עצום.
מסר לדורות:
פרשת מרים מלמדת אותנו את עוצמת הדיבור. פרשת המרגלים - את ההשלכות הציבוריות של דיבור הרסני.
הצבת שני הסיפורים זה בצד זה היא אזהרה מוסרית רבת־עוצמה: גם אם הדיבור נראה לגיטימי, גם אם הוא “תיאורי” - יש לבחון את שורשיו ומניעיו.
במילים אחרות: מרים - שגתה אך מונעת מדאגה. המרגלים - השתמשו במילים כדי להפיץ פחד ואובדן תקווה. ולמרות ההבדל - שניהם נענשו.
הניגוד החריף:
מרים נסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה (במדבר י”ב, יד-טו). על דיבת המרגלים, לעומת זאת, נגזרה בכייה לדורות. הגמרא בתענית כ”ט ע”א מלמדת שאותו לילה שבו בכה העם על דברי המרגלים היה ליל תשעה באב, ועליו אמר הקב”ה:
“אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.” (תענית כ”ט ע”א)
סיכום המסר: סיפור מרים הוא מבוא מוסרי לפרשת המרגלים. הוא מלמד - רגע לפני שאתה מדבר על אדם, עם או ארץ - עצור וחשוב: מי אתה, למה אתה עושה זאת, ומה יהיו ההשלכות.
וזה - לקח נצחי לדור הפייסבוק, הווטסאפ והטוויטר, לא פחות מאשר לדור המדבר.