למה סדר האושפיזין כולל דווקא את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, ומה מספר הסדר הזה על המסע הרוחני של האדם?
הדבר הכי מפתיע בסדר הזה הוא שהוא בכלל לא סדר כרונולוגי.
יוסף חי לפני משה ואהרן. ובכל זאת בסדר הקבלי הוא מופיע אחריהם:
אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד.
למה?
כי לפי הסדר המזוהה עם האר”י, האושפיזין אינם מסודרים לפי השאלה “מי חי קודם”, אלא לפי שבע המידות התחתונות:
חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
ובהתאמה:
אברהם - חסד
יצחק - גבורה
יעקב - תפארת
משה - נצח
אהרן - הוד
יוסף - יסוד
דוד - מלכות.
וזה משנה לגמרי את משמעות האושפיזין.
זו לא רשימת אורחים. זו מפה של בניית האדם.
קודם כול - מאיפה בכלל הגיע הרעיון שהצדיקים “באים” לסוכה?
בזוהר, בפרשת אמור, מתוארת הסוכה כמקום שבו השכינה שורה עם האדם, ומוזכרים אברהם, חמישה צדיקים נוספים ודוד המלך כמי שקובעים עמו את מדורם. מקור: זוהר, חלק ג, אמור, קג ע”ב.
במקום אחר בזוהר (השמטות לחלק ג) מופיעים שבעה צדיקים כנגד שבע בחינות עליונות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד.
חשוב לדייק: קיימים שני סדרים מקובלים. בסדר אשכנזי נפוץ יוסף קודם למשה ואהרן, בהתאם לסדר הדורות. הסדר שבשאלה - משה, אהרן, יוסף - הוא הסדר הקבלי המקביל למידות.
ועכשיו מגיע החלק היפה באמת.
יום ראשון - אברהם: לפני הכול צריך לפתוח את הלב
אברהם מזוהה עם חסד.
בקריאה רוחנית, אדם אינו יכול להתחיל את המסע שלו כשהוא סגור בתוך עצמו.
השלב הראשון הוא לצאת החוצה.
לתת.
לאהוב.
לארח.
להאמין שיש בעולם מישהו מלבדי.
כלומר, הצעד הראשון בבניית אדם גדול אינו ידע ולא כוח.
הוא לב פתוח.
אבל כאן נוצרת מיד סכנה.
אם כל החיים יהיו רק חסד - בלי גבולות, בלי איפוק, בלי יכולת לומר לא - גם דבר טוב עלול להתפרק.
ולכן מגיע יצחק.
יום שני - יצחק: אדם חייב לדעת גם לעצור
יצחק מזוהה עם גבורה.
גבורה בקריאה הזאת אינה רק להיות חזק יותר מאחרים.
לפעמים הגבורה הגדולה ביותר היא דווקא היכולת להגביל את עצמך.
לא כל מה שאני רוצה - אני עושה.
לא כל מה שאני יכול - אני לוקח.
לא לכל דחף - אני מציית.
אברהם אומר:
תיפתח.
יצחק אומר:
שים גבול.
ואי אפשר לחיות רק עם אחד מהם.
יותר מדי חסד ללא גבורה יכול להפוך להצפה.
יותר מדי גבורה ללא חסד יכולה להפוך לקשיחות.
ואז מגיע יעקב.
יום שלישי - יעקב: לא לבחור צד, אלא ליצור אדם שלם
יעקב מזוהה עם תפארת, המידה שבמבנה הקבלי עומדת בין חסד לגבורה.
וכאן מתרחש משהו עדין.
הבגרות אינה לומר:
אני אדם של חסד.
או:
אני אדם של גבורה.
הבגרות היא לדעת:
מתי לתת ומתי לעצור.
מתי לחבק ומתי להציב גבול.
מתי לוותר ומתי לעמוד על שלך.
זו לא פשרה של חמישים-חמישים.
זו היכולת לחבר כוחות שנראים סותרים לאישיות אחת.
עד כאן נבנה האדם מבפנים.
אבל עכשיו מגיעה שאלה חדשה:
מה אתה עושה עם כל מה שבנית?
ולכן מגיע משה.
יום רביעי - משה: קיבלת אמת - עכשיו תיקח אותה דרך המדבר
משה מזוהה עם נצח.
כאן מתחילה התנועה.
אפשר להיות אדם מלא חסד, משמעת ואיזון - ולמעשה לא לשנות שום דבר בעולם.
נצח הוא היכולת להמשיך.
להוביל.
לא להישבר כאשר הדרך ארוכה יותר ממה שחשבת.
וזה מתאים מאוד, כפרשנות, לדמותו של משה:
יציאת מצרים איננה רגע.
המדבר איננו יום.
הנהגת עם קשה עורף אינה פרויקט קצר.
המסע הרוחני מגיע בשלב מסוים למבחן פשוט מאוד:
האם אתה מסוגל להמשיך גם אחרי שההתלהבות הראשונית נעלמה?
אבל גם כאן יש סכנה.
אדם שכל כולו “נצח”, ניצחון, הישג ותנועה קדימה - עלול לדרוך על אנשים בדרך.
ולכן אחרי משה מגיע דווקא אהרן.
יום חמישי - אהרן: אחרי שלמדת לנצח, למד להשתחוות
אהרן מזוהה עם הוד.
וכאן יש צמד יפהפה:
נצח והוד.
בקריאה רוחנית אפשר לתאר אותם כשני כוחות משלימים.
נצח אומר:
אני הולך קדימה.
הוד אומר:
אני יודע גם לפנות מקום.
נצח דוחף.
הוד מקבל.
נצח רוצה להשיג.
הוד יודע להכיר, להודות ולהיות חלק ממשהו גדול ממני.
אדם גדול אינו רק מי שיודע להוביל.
הוא גם מי שיודע שלא הכול תלוי בו.
ואז מגיע יוסף.
ופה סדר האושפיזין נהיה ממש מרתק.
יום שישי - יוסף: כל מה שבנית צריך לעבור עכשיו אל החיים עצמם
יוסף מזוהה עם יסוד.
בספרות הקבלית היסוד הוא כוח של חיבור והעברה אל המלכות.
וזה מתאים ליוסף באופן כמעט מופלא.
הוא חולם חלומות - אבל גם מנהל את הכלכלה של מצרים.
הוא חי בעולם רוחני - אבל יודע להתמודד עם כסף, מזון, שלטון, פיתוי ומשבר.
הוא אינו נשאר רק עם רעיונות.
הוא מוריד אותם למציאות.
ופה אפשר לנסח את האתגר של היום השישי כך:
אברהם נתן לך לב.
יצחק נתן לך גבולות.
יעקב לימד אותך לאזן.
משה לימד אותך להתקדם.
אהרן לימד אותך להתבטל ולהכיר.
ועכשיו יוסף שואל:
האם כל זה עובד כשאתה יוצא מבית המדרש ופוגש כסף, כוח, מיניות, עבודה ואנשים אמיתיים?
כי רוחניות שעובדת רק במקום סטרילי - עדיין לא הושלמה.
ואז מגיע היום השביעי.
דוד - מלכות: עכשיו כל מה שלמדת צריך להפוך לחיים
דוד מזוהה עם מלכות.
וזה אולי הסיום המפתיע ביותר.
המסע אינו מסתיים במשה.
לא בנבואה.
לא בהר סיני.
אפילו לא ביוסף הצדיק.
הוא מסתיים במלכות.
בחיים ציבוריים.
במציאות.
בעולם שבו צריך להנהיג בני אדם, לקבל החלטות, להתמודד עם כישלונות, לקום, להתפלל ולהמשיך.
וכאן אני עובר במפורש לפרשנות ודרשה:
אולי סדר האושפיזין אומר שהמטרה של עבודת ה’ אינה לברוח מן העולם ולהישאר באיזו פסגה רוחנית.
המטרה היא לקחת את כל מה שקיבלת - ולהביא אותו אל החיים.
וזה יוצר מסע מדהים של שבעה ימים:
אברהם - פתח את הלב.
יצחק - למד לשלוט בעצמך.
יעקב - חבר בין הכוחות שבתוכך.
משה - צא לשליחות ואל תישבר בדרך.
אהרן - זכור שלא הכול אתה.
יוסף - חבר שמים וארץ בתוך החיים עצמם.
דוד - הפוך את הכול למציאות.
ופה אפשר להבין למה דוד נמצא בסוף.
לא מפני שהוא בהכרח “גדול יותר” מכל מי שקדם לו.
אלא מפני שבמפה הקבלית, מלכות היא המקום שאליו כל הכוחות הקודמים מתנקזים כדי להופיע בעולם.
ואז יש כאן פרט אחד יפה במיוחד:
האדם יושב בסוכה במשך שבעה ימים - בדירה זמנית.
אבל בתוך הדירה הזמנית הזאת הוא עובר, כביכול, תהליך של בניית בניין פנימי.
ביום הראשון אתה מתחיל מחסד.
וביום השביעי אתה מגיע למלכות.
כלומר:
את הבית הפיזי עזבת לשבעה ימים - כדי לבנות את האדם שיגור בו כשתחזור.
וזו כמובן דרשה, לא ציטוט ממקור.
אבל אולי זה הסוד היפה של האושפיזין:
הם לא רק שבעה צדיקים שאנחנו מזמינים להיכנס לסוכה. הם שבע שאלות שאנחנו מזמינים להיכנס לתוכנו.
האם אני יודע לתת?
האם אני יודע לעצור?
האם אני יודע לאזן?
האם אני יודע להתמיד?
האם אני יודע לפנות מקום?
האם אני יודע לחבר קדושה לחיים?
והאם בסוף אני מסוגל להפוך את כל זה לאדם שאני באמת?
על היציאה מהבית אל הסוכה ועל החזרה אליו, ראו גם: האם הסוכה היא בעצם מבחן פסיכולוגי לאדם?