מדוע התורה מציינת בפירוט עצום את החיות הטמאות והטהורות? למה כל כך חשוב לדעת מה אסור - דווקא אחרי טרגדיה כל כך גדולה?
אתה נוגע בדיוק במה שצורב בלב הפרשה - ובחיים עצמם:
רגע אחד - טרגדיה, אש משמים, מות נדב ואביהוא.
ורגע אחר כך - רשימות ארוכות של חיות טמאות, סימנים, דגים, עופות… פרטים! כל כך הרבה פרטים!
למה?? למה לעבור משיא קדושה - לפירוט טכני של אוכל מותר ואסור?
הנה התשובה - והיא מרגשת מאוד:
כי דווקא אחרי מוות פתאומי, טראומתי, עליון - התורה מחזירה אותנו לקרקע. לא רק לקרקע - אלא לחיים עצמם.
אחרי אש - באים החיים.
-
נדב ואביהוא נמשכו אל האור - ונפלו.
-
אנחנו? צריכים ללמוד איך לחיות עם האור בתוך גבולות. בתוך גוף. בתוך מצוות.
מה אומרת התורה בזה?
“אל תנסה לעוף. תלמד ללכת נכון.”
פירוש נפלא של הרב שמשון רפאל הירש:
הרב הירש מלמד שהתורה לא רוצה שנחפש קדושה רק ברגעים עליונים, אלא שנחיה בקדושה - דרך כל מה שאנחנו עושים: מה שנאכל, איך ניגע, מה נחשוב.
רוחניות אמיתית - היא דווקא בפרטים הקטנים.
בבראשית רבה (מד, א) נאמר:
“לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות.”
כלומר - מה שאתה אוכל, מה שאתה מכניס לגוף - משפיע על הנשמה שלך.
לכן התורה מתעכבת. לכן היא מפרטת. היא אומרת: אתה קדוש. אתה כלי. אתה מקדש קטן.
ומה בין זה למות נדב ואביהוא?
הם ניסו לגעת בשכינה בפראות, בלי רשות, בלי הכנה.
והתורה עונה:
לא ככה מגיעים לקדושה. קדושה בונים דרך משמעת. דרך גבולות. דרך אוכל כשר. דרך צניעות.
המוות שלהם - הוא לקח.
המשך הפרשה - הוא תשובה. דרך חיים.
רבי נתן מברסלב מלמד:
התורה מציינת את החיות הטמאות כדי שנבין: בעולם יש גם חושך. תדע להבדיל. תדע להיזהר. תדע לסנן.
הקדושה לא בורחת מהחיים - היא חודרת אליהם.
התורה לא מסתפקת באור השמימי - היא רוצה אותנו קדושים גם במטבח. גם במקפיא. גם בצלחת.
כי שם - שם באמת נמדדת קרבת ה’. לא באש - אלא ביומיום.