פרשת מטות - עלייה שישית

הדרך ארוכה, אבל היעד כבר נראה באופק. בני ישראל חונים בעבר הירדן, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. ואז, פנייה מפתיעה: שניים מן השבטים, ראובן וגד, מבקשים להישאר מחוץ לארץ כנען. “וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד… מְקוֹם מִקְנֶה” (במדבר ל”ב, א), והם פונים בבקשה: “אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן” (שם, ה).

בתוך שורות הפנייה הזו מסתתר מתח כבד. העם כולו בדרך לארץ שנשבע ה’ לאבותיהם, ופתאום יש מי שרוצה להיפרד. משה מגיב בשאלה חריפה: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה” (שם, ו). הוא מדמה את מעשיהם לחטא המרגלים, אותו חטא שהשאיר את העם ארבעים שנה במדבר, וטוען: האם אתם חוזרים על אותה טעות?

התגובה של משה אינה רק נזיפה, היא קריאה לעורר את תחושת האחריות. לא מדובר כאן ברווחת הפרט בלבד, אלא ביכולת של שבטים שלמים לשאת בעול הכלל. רק לאחר התחייבות ברורה מצד בני ראובן וגד, להשתתף במלחמות הארץ ולהשאיר את ילדיהם מבוצרים, נרגע משה.

בתוך הדרמה הזו בולט ביטוי אחד עמוק: “לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ” (שם, יח). זהו רגע של תפנית. הבקשה הפרטית הופכת להתחייבות לאומית. אולי כאן מתחילה האחריות האמתית: כאשר האדם בונה את ביתו רק אחרי שביתו של אחיו נבנה.

התובנה נוקבת גם לימינו: לפני שאדם מתיישב בנחת, עליו לוודא שהסובבים אותו הגיעו למנוחה. אחריות אמיתית נבנית על ההבנה שאין אני חשוב יותר מאחי. מי שנותן כתף למי שעוד לא הגיע לנחלתו, בונה גם לעצמו בית.