פרשת צו – עלייה שישית

כאן מגיעים לשיא של חנוכת הכהונה: מקריבים את האיל השני, “אֵיל הַמִּלֻּאִים”.

אהרן ובניו סומכים ידיים על ראש האיל, ומשה שוחט. משה לוקח מן הדם ונותן על שלוש נקודות ימניות אצל אהרן: תנוך אוזן ימין, בוהן יד ימין, בוהן רגל ימין. אחר כך אותו הדבר לבני אהרן. את שאר הדם הוא זורק סביב על המזבח.

משה לוקח מן האיל את החלב, האליה, יותרת הכבד, שתי הכליות וחלביהן, ואת שוק ימין. מסל המצות הוא לוקח: חלת מצה אחת, חלת לחם שמן אחת, ורקיק אחד - ושם אותם על החלב ועל שוק ימין. הוא מניח את הכל על כפות אהרן ובניו, והם מניפים “תנופה” לפני ה’. משה לוקח מהם ומקטיר על המזבח “על הָעֹלָה” - זה נקרא “מִלֻּאִים” לריח ניחוח. לבסוף משה לוקח את החזה ומניף אותו - והוא נעשה “למנה” למשה.

דם על אוזן-יד-רגל: מסלול של כהונה

האוזן - מה אתה מכניס פנימה (שמיעה, הקשבה, ציות). היד - מה אתה עושה בפועל (מעשה מדויק, שירות). הרגל - לאן אתה הולך (דרך, גבולות, הליכה בקדושה). כל זה בימין - צד של כוח, יוזמה, עשייה.

“מִלֻּאִים” - למלא את הידיים

הטקס של הנחת החלקים על כפות הידיים והנפתם הוא ממש מילוי ידיים: הכהן לא רק מקבל תפקיד, הוא מקבל אחריות מוחשית. העבודה עוברת לידיים שלו.

תנופה: להחזיק ולהחזיר

התנופה היא הצגה לפני ה’ ואז השבה - כאילו אומרים: זה לא שלי, זה ניתן לי כדי להחזיר אותו נכון. זה מודל בריא לכל כוח שיש לאדם: קיבלת? תציג, תכוון, תחזיר למטרה.

לחם יחד עם החלב והשוק

החלקים השומניים והשוק הם העוצמה והחיות של הבהמה, והלחם הוא מזון אדם. החיבור ביניהם באמירה אחת: הכהונה מחברת חומר ורוח - לא בורחת מהחומר, אלא מקדשת אותו בסדר נכון.

למה משה מקבל את החזה

משה הוא הכהן-המשרת כאן בפועל, ולכן יש לו “מנה” מהאיל. זה מזכיר עיקרון: גם מי שמעמיד אחרים בתפקיד, צריך חלק שמוגדר לו - כדי שהשירות לא יהפוך לנטילה לא מוסדרת, אלא לתפקיד נקי עם גבולות.