מה הקשר המפתיע בין חג הסוכות לבין כל אומות העולם, ומדוע דווקא החג היהודי הזה מקבל משמעות אוניברסלית כל כך?
הקשר מפתיע הרבה יותר ממה שנדמה: בסוכות עם ישראל אינו חוגג רק את הסיפור שלו. לפי חז”ל, בתוך עבודת המקדש של החג הוא נושא במובן מסוים גם את העולם כולו.
1. המספר המסתורי שמתחבא בקרבנות החג
בפרשת המוספים התורה קובעת שבסוכות מקריבים ביום הראשון 13 פרים, ביום השני 12, אחר כך 11, 10, 9, 8 וביום השביעי 7. יחד:
13 + 12 + 11 + 10 + 9 + 8 + 7 = 70.
זהו מבנה חריג מאוד בקרבנות המועדים, והוא מפורט בבמדבר כט, יב-לד.
חז”ל שאלו בדיוק את השאלה המתבקשת: למה שבעים?
במסכת סוכה נאמר:
“הָנֵי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי - כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוּמּוֹת.”
סוכה נה ע”ב.
כלומר, לפי רבי אלעזר, שבעים הפרים של סוכות מכוונים כנגד שבעים אומות העולם.
וכאן מגיע דבר אפילו יותר מטלטל.
רבי יוחנן אומר על אומות העולם שבזמן שבית המקדש היה קיים:
“מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן.”
סוכה נה ע”ב.
כלומר, לפי דברי חז”ל האלה, בזמן שישראל עומדים בבית המקדש ומקריבים את קרבנות חג הסוכות - העבודה איננה עוסקת רק בישראל.
יש בה ממד של כפרה עבור אומות העולם.
רש”י שם מסביר שהפרים באים “לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים” (רש”י, סוכה נה ע”ב).
זה כבר הופך את סוכות מחג לאומי בלבד לחג בעל ממד עולמי.
2. ואז מגיע זכריה ואומר דבר מדהים עוד יותר
הנביא זכריה מתאר חזון לעתיד, שבו דווקא חג הסוכות נעשה מוקד עלייה לירושלים של העמים.
הפסוק, לפי נוסח המסורה:
“וְהָיָה כָּל־הַנּוֹתָר מִכָּל־הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ יְדוָד צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת.”
זכריה יד, טז.
שימו לב:
הנביא לא מתאר כאן רק את ישראל חוגגים סוכות.
אומות העולם עצמן עולות לירושלים כדי לחוג את חג הסוכות.
ועוד יותר מפתיע - בפסוק הבא זכריה קושר את הדבר לירידת הגשם. משפחה ממשפחות הארץ שלא תעלה לירושלים - עליה לא יהיה הגשם. זכריה יד, יז.
ופה הכול מתחיל להתחבר.
3. למה דווקא סוכות?
מכאן אני עובר לרעיון ופרשנות, ולא לציטוט מפורש של חז”ל.
פסח מספר סיפור מאוד מסוים:
עם ישראל יוצא ממצרים.
שבועות קשור למתן תורה ולברית המיוחדת של ישראל.
אבל כשמגיע סוכות, אנחנו פוגשים דברים שהם מצד אחד יהודיים מאוד, ומצד שני אנושיים לחלוטין:
מים. גשם. יבול. מחסה. ארעיות. תלות בבורא.
גשם אינו יורד רק ליהודים.
אדמה אינה מצמיחה רק ליהודים.
אדם הזקוק להגנה מפני החום, הקור והגשם אינו דווקא יהודי.
והשאלה אם האדם שולט באמת בטבע או תלוי במשהו גדול ממנו - היא שאלה של האנושות כולה.
לכן אפשר להבין מדוע דווקא סביב סוכות מופיע הממד האוניברסלי הזה.
4. ויש כאן פרדוקס יפהפה
דווקא הסוכה היא אחד הסמלים היהודיים הבולטים ביותר.
אבל חשבו מהי סוכה.
אין בה ארמון.
אין בה מבצר.
אין בה כמעט שום דבר שמבטא כוח לאומי.
יש כמה דפנות וסכך.
והאדם יושב מתחת לשמים.
הרעיון הבא הוא דרשה: אולי דווקא כאשר האדם יוצא מן הבית החזק אל המבנה הארעי, מתגלה המכנה המשותף של כל בני האדם.
מלכים ועניים יכולים לבנות בתים שונים לחלוטין.
אבל כשהגשם לא יורד - שניהם זקוקים לגשם.
כשהאדם ניצב מול הטבע - שניהם בני אדם.
וכשהקירות מוסרים - מתברר כמה כולנו תלויים בחסד שאיננו מייצרים בעצמנו.
5. ואז מגיע שמיני עצרת - והתמונה מתהפכת שוב
מיד אחרי שבעים הפרים של שבעת ימי הסוכות, התורה מצווה בשמיני עצרת על:
פר אחד - במדבר כט, לו.
וחז”ל אומרים:
“פַּר יְחִידִי לָמָּה - כְּנֶגֶד אוּמָּה יְחִידָה.”
סוכה נה ע”ב.
ומיד מביאים משל למלך שעשה סעודה גדולה, ובסוף מבקש מאוהבו לעשות סעודה קטנה כדי שיוכל ליהנות ממנו לבדו.
וזה יוצר מבנה מדהים:
שבעת ימי סוכות - שבעים פרים - העולם כולו.
שמיני עצרת - פר אחד - ישראל והקב”ה.
כאילו חג הסוכות אומר שני דברים שאינם סותרים זה את זה:
מצד אחד - לעם ישראל יש ברית מיוחדת עם הקב”ה.
מצד שני - הברכה שאליה הוא שואף איננה אמורה להסתיים בגבולותיו.
והנה בעיניי השאלה הכי מרתקת:
למה החג שבו ישראל זוכרים כיצד הקב”ה הגן עליהם במדבר, הופך בנביא לחג שבו כל העמים באים לעבוד את הקב”ה?
הרעיון שאני מציע הוא כזה:
אולי התורה אינה רוצה שישראל יזכרו את ההגנה במדבר ויגיעו למסקנה:
הקב”ה שומר רק עלינו.
אלא למסקנה עמוקה יותר:
מי ששמר עלינו במדבר הוא מלך העולם כולו.
ואז הסוכה הופכת ממשהו שנראה קטן ומקומי - למסר עצום.
עם ישראל יושב בתוך סוכה קטנה.
אבל מתוכה הוא מגלה אלוקים של עולם שלם.
וזו אולי אחת האירוניות היפות של החג:
דווקא כשאנחנו נכנסים למבנה הכי קטן שלנו - החג נפתח אל האנושות כולה.