מה הקשר העמוק בין סוכות לבין גן עדן, והאם ארבעת המינים רומזים לדברים שהתרחשו בתחילת ההיסטוריה האנושית?
כן. ויש כאן חיבור מדהים, אבל צריך לדייק: לא מצאתי מקור קדום שאומר שכל אחד מארבעת המינים מקביל לאירוע מסוים בגן עדן. הקשר הישיר והחזק ביותר עובר דרך האתרוג. ומשם הרמב”ן עצמו לוקח אותנו לרעיון של תיקון החטא באמצעות מצוות ארבעת המינים.
האתרוג של סוכות מופיע כבר בסיפור גן עדן?
בבראשית רבה מובאות כמה דעות מה היה עץ הדעת. אחת מהן היא דעת רבי אבא דעכו:
“רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה… איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין אתה מוצא, אלא אתרוג.”
בראשית רבה טו, ז.
חשוב להדגיש: זו דעה במדרש, ולא קביעה יחידה של חז”ל. באותו מקור מופיעות גם דעות אחרות.
אבל עכשיו מגיע הרמב”ן והופך את הדבר למשהו הרבה יותר עמוק.
בפירושו למצוות ארבעת המינים, בדרך הסוד, הוא כותב על “פרי עץ הדר”:
“הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון”
ואחר כך:
“והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים”
רמב”ן, ויקרא כג, מ.
שימו לב למה שהרמב”ן עושה כאן.
הפרי שמזוהה עם החטא הראשון של האדם, חוזר אל האדם לא כדי שיחטא בו, אלא כדי שיעמוד איתו לפני הקב”ה במצווה.
זה כמעט סגירת מעגל של ההיסטוריה האנושית.
ופה נמצא פרט מדהים אפילו יותר
בסיפור החטא נאמר על חוה:
“וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל”
בראשית ג, ו.
ובסוכות התורה אומרת:
“וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר”
ויקרא כג, מ.
מכאן אני עובר לדרשה ופרשנות, ולא לציטוט ממקור:
בגן עדן האדם לקח פרי מפני שהוא רצה אותו, בניגוד לציווי.
בסוכות האדם לוקח פרי מפני שהקב”ה ציווה עליו.
אותה פעולה חיצונית כמעט.
לקיחה.
פרי.
יד של אדם.
אבל המשמעות התהפכה לחלוטין.
בגן עדן הלקיחה סימלה: אני מחליט מה טוב בשבילי.
בסוכות הלקיחה יכולה לסמל: אני מכניס את הרצון שלי אל תוך רצון ה’.
אם קוראים כך את הרמב”ן, האתרוג אינו רק זכר לגן עדן.
הוא יכול להפוך לתיקון של גן עדן.
ויש באתרוג עוד “טביעת אצבע” מוזרה של ראשית הבריאה
הגמרא שואלת איך אנחנו יודעים ש”פרי עץ הדר” הוא אתרוג, ואומרת:
“עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה - הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג.”
סוכה לה ע”א.
ועכשיו חזרו ליום השלישי לבריאה.
על הביטוי “עֵץ פְּרִי” בבראשית א, יא, רש”י מפרש:
“שיהא טעם העץ כטעם הפרי”
רש”י, בראשית א, יא.
זה חיבור מרתק.
לפי פירוש רש”י, בתוכנית המקורית של הבריאה היה מצב שבו העץ עצמו אמור להיות בטעם הפרי.
ואיזה מין מתואר בגמרא כמין שבו טעם העץ והפרי שווה?
האתרוג (הגמרא שם דנה גם בפלפלין).
מכאן ואילך זו שוב פרשנות, לא אמירה מפורשת של הגמרא:
אפשר לראות באתרוג מעין שריד של העולם כפי שהיה אמור להיות מתחילתו.
כלומר, האתרוג מחזיק בתוכו שתי אסוציאציות כמעט הפוכות:
מצד אחד - לפי רבי אבא דעכו והרמב”ן, הוא קשור לחטא עץ הדעת.
מצד שני - התכונה שלו מזכירה את האידיאל הראשוני של הבריאה.
הוא גם זיכרון של הנפילה וגם רמז למה שהיה לפני הנפילה.
ומעניין שרבי אבא דעכו מזהה את עץ הדעת כאתרוג בדיוק בגלל התכונה הזו: “אילן שעצו נאכל כפריו”.
וזה כבר מדהים.
ומה עם המים?
גם כאן יש חיבור מסקרן.
על גן עדן נאמר:
“וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן”
בראשית ב, י.
ובמשנה נאמר על סוכות:
“וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם”
משנה ראש השנה א, ב.
וגם בתוך ארבעת המינים עצמם מופיעה הערבה כ”ערבי נחל”, בויקרא כג, מ.
והרמב”ן עצמו, באותו פירוש, מביא בשם חז”ל שארבעת המינים “באין לרצות על המים” (תענית ב ע”ב).
אני לא אומר שהמשנה מלמדת שסוכות הוא שחזור של גן עדן. היא לא אומרת זאת.
אבל כדרשה, קשה להתעלם מהתמונה:
גן.
עצים.
פרי.
מים.
אדם שנמצא בנוכחות הקב”ה.
ואז בסוכות שוב מופיעים צמחים, פרי, מים, שמחה לפני ה’, ויציאה מן הבית הרגיל אל מרחב טבעי יותר.
ואז אולי מבינים מה באמת קורה בסוכות
זה הרעיון שאני מציע:
הסיפור של גן עדן מתחיל בעולם של שפע, קרבה והרמוניה.
האדם מקלקל אותו כשהוא לוקח לעצמו דבר שנאסר עליו.
אחרי החטא מגיעים הגירוש, העמל והקללה.
ובסוכות האדם עומד עם פרי ביד.
אבל הפעם הוא אינו אומר:
אני לוקח כי אני רוצה.
אלא:
אני לוקח כי נצטוויתי.
הפעם הוא לא מסתתר מפני הקב”ה בין העצים.
הפעם הוא לוקח את העצים והפרי ועומד איתם לפני הקב”ה.
וזו אולי הדרך החזקה ביותר לנסח את הקשר:
בגן עדן הפרי היה המקום שבו הרצון האנושי נפרד מרצון ה’. בסוכות אותו פרי עצמו, לפי המסורת שמזהה אותו עם האתרוג, הופך למקום שבו הרצון האנושי חוזר ומתחבר לרצון ה’.
ואם כך, ארבעת המינים אינם רק חגיגה של הטבע.
אפשר לראות בהם תמונה של אדם שמנסה לקחת את העולם הפיזי עצמו - עץ, פרי, ענף, עלים ומים - ולהחזיר אותו אל הקב”ה.
והמשפט שהכי תופס בעיניי את כל הרעיון הוא:
בגן עדן האדם לקח פרי ואיבד את הגן. בסוכות הוא לוקח פרי כדי להתחיל את הדרך חזרה אליו.
זה כבר ניסוח של דרשה, לא ציטוט ממקור, אבל הוא נשען על החיבור המפורש שהרמב”ן עושה בין האתרוג, חטא אדם הראשון ומצוות ארבעת המינים.