עשיו אומר ״הנה אנכי הולך למות״. על איזה ״מוות״ הוא מדבר? ומה הקשר לחיילים או לאנשים בסיכון גבוה?
שאלה: עשיו אומר ״הנה אנכי הולך למות״. על איזה ״מוות״ הוא מדבר? מוות פיזי, תחושת מוות קיומית, או אולי אמירה כמו ״אין לי עתיד, אז מה אכפת לי מבכורה״?
תשובה:
עשו חוזר עייף מן השדה ורוצה לאכול מן הנזיד שיעקב מבשל. יעקב מבקש ממנו למכור את הבכורה, ועשו עונה:
״וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה׃״ בראשית כ״ה, ל״ב
המוות מופיע כאן כנימוק: מה הטעם להחזיק בבכורה אם אני הולך למות? אבל איזה קשר יש בין המוות לבין הבכורה? המפרשים פותחים כמה כיוונים שונים.
אבן עזרא: החיים של הצייד מסוכנים
אבן עזרא מסביר שעשו מסתכן בכל יום כשהוא יוצא לצוד. החיות עלולות להרוג אותו, וייתכן שימות לפני אביו. לפי הפירוש הזה, עשו מדבר על סכנת מוות ממשית שכרוכה באורח חייו. אבן עזרא לבראשית כ״ה, ל״ב
במילים שלנו, הטענה שלו היא: אני חי בסכנה. מה הטעם בזכות עתידית, אם איני בטוח שאחיה עד שאוכל ליהנות ממנה?
זה מה שהופך את המשפט שלו למעניין כל כך: האפשרות שלא יהיה לו עתיד משפיעה על הערך שהוא נותן לדבר שיש לו כבר עכשיו.
רש״י: האחריות של הבכורה עלולה להמית אותי
רש״י מביא קריאה אחרת. הבכורה קשורה לעבודת הקרבנות, ובעבודה הזאת יש אזהרות ועונשים חמורים. בפירושו מתוארת שיחה שבה עשו שואל על טיבה של העבודה, ויעקב מספר לו על הסכנות הכרוכות בהפרת דיניה. עשו מגיב: ״אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַל יָדָהּ״. רש״י לבראשית כ״ה, ל״ב
לפי הקריאה הזאת, הסכנה נמצאת בתפקיד עצמו. הבכורה מביאה עמה אחריות, ועשו אינו רוצה בה לנוכח המחיר האפשרי של כישלון בעבודה.
כך מתקבל הבדל חד בין הפירושים: אצל אבן עזרא, עשו עלול למות לפני שייהנה מן הבכורה. אצל רש״י, הוא חושש למות בגלל האחריות הכרוכה בה.
לקח טוב ומהר״ל: מה נשאר מעבר לחיים האלה?
מדרש לקח טוב קורא בדברי עשו גם כפירה בעולם הבא: ״אין עולם אחר״. בהמשך הוא דורש את המילה ״זה״ שבשאלתו כביטוי לדחיית חלקו בקשר עם הקב״ה. לקח טוב לבראשית כ״ה, ל״ב
המהר״ל מביא בנצח ישראל מדרש על חלוקת העולם הזה והעולם הבא בין יעקב לעשו, ובתוכו מתוארת כפירת עשו בתחיית המתים. נצח ישראל, פרק ט״ו
בקריאה המדרשית הזאת, השאלה נוגעת גם למה שעומד מעבר למוות. אם בעיני עשו החיים מסתיימים כאן, מה ערכה של בכורה שיש בה עבודת ה׳ והמשך רוחני?
אלו כיווני פירוש שונים. אפשר ללמוד מכל אחד מהם, בלי לחבר אותם לאבחון אחד של נפשו של עשו. הם שואלים שאלות שונות: האם אחיה עד העתיד? האם אני רוצה באחריות? והאם אני מאמין שיש המשך מעבר לחיים האלה?
ומה אומר הסיפור עצמו?
עשו נשבע ליעקב ומוכר לו את בכורתו. יעקב נותן לו לחם ונזיד עדשים, והוא אוכל, שותה, קם והולך. התורה מסיימת בקביעה: ״וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה״. בראשית כ״ה, ל״ג–ל״ד
הסיום הזה מחזיר אותנו מן הפירושים אל הבחירה שבסיפור. עשו נותן נימוק לוויתור על הבכורה, והתורה מדגישה את הזלזול שלו בה.
מכאן אפשר להציע מחשבה לחיים: לפעמים השאלה מה יקרה לנו בעתיד מסתירה שאלה נוספת, מה אנחנו מוכנים לשמור למען העתיד הזה כבר עכשיו.
ומה הקשר לחיילים או לאנשים שחיים בסכנה?
שאלת המשך: יש לפעמים הרגשה כזו לחיילים או לאנשים שנמצאים בסכנה גדולה. למשל: ״גם ככה אני אולי עומד למות, אז למה לא לעשן?״ יכול להיות שזו הרגשה דומה?
כן. אפשר להבין את הדמיון שאתה מצביע עליו. במשפט שתיארת יש מחשבה חזקה:
״גם ככה אני אולי עומד למות, אז למה לא לעשן? למה לא להשתגע? למה לשמור על עצמי?״
וזה קרוב למחשבה שעולה מפירוש אבן עזרא ל״הנה אנכי הולך למות״: אם איני בטוח שאגיע לעתיד, מה הטעם לשמור על דבר שערכו יתברר לי בעתיד?
לא כי החייל ועשו הם אותו סוג אדם. בכלל לא. הדמיון הוא במהלך המחשבה שבדוגמה: האפשרות של המוות נעשית סיבה להקטין את חשיבותו של מה שעוד יכול להיות.
בוא נפרק את זה.
מה קורה בנפש ברגע כזה?
בדוגמה שתיארת, אפשר לתאר את המחשבה בשני צעדים:
- העתיד נהיה מטושטש: אני לא יודע אם אהיה שם בכלל.
- ההווה נהיה גדול ודוחק: זה הרגע שיש לי עכשיו.
ומכאן מגיעה השאלה: אם אין לי מחר בטוח, למה ששיקולי מחר ינהלו את מה שאני עושה היום?
זה קרוב לקו שאבן עזרא מוצא בדברי עשו: אם אני עלול למות לפני אבא, מה הטעם לחכות לזכויות של הבכורה?
ובדוגמה של החייל זה יכול להישמע כך: אם ממילא אני עלול לא לחזור, מה זה כבר עוד סיגריה, עוד נזק בריאותי, עוד סיכון קטן?
בתוך המחשבה הזאת, המוות הגדול מאפיל על הנזקים הקטנים.
למה זה כל כך מובן, אבל גם עלול להיות מסוכן?
משפט כזה עשוי לבטא פחד, עייפות או קושי לשאת את חוסר הוודאות. מאחוריו יכולה לעמוד מחשבה כמו:
- ״אני צריך רגע של הקלה מכל המתח הזה.״
- ״קשה לי להשקיע בעתיד שאני לא יודע אם יהיה לי.״
- ״אם אקח עכשיו הכול ברצינות, זה יהיה יותר מדי בשבילי. אני מעדיף לצחוק על זה.״
אלה אפשרויות להבנת המשפט. כדי להבין אדם מסוים, צריך לשמוע אותו, ולא להחליט במקומו מה הוא מרגיש.
ובכל זאת, יש כאן חשש שראוי להתעכב עליו: שהמשפט ״אני אולי אמות״ יהפוך להצדקה של ״אז לא באמת משנה איך אני חי״.
כאן הסיפור של עשו יכול להציב לנו מראה. התורה מסיימת את המכירה בביזוי הבכורה. על הרקע הזה אפשר לשאול על עצמנו: האם הפחד מן העתיד גורם לי לוותר גם על דבר שעדיין יקר לי?