הפרשה נפתחת בדרמה הגדולה: “אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן”, נדב ואביהוא, שמתו בקרבתם אל הקודש. דווקא מהמקום הזה, התורה באה ללמד איך כן ניגשים אל הקודש, וזהו יסוד עבודת יום הכיפורים.
הכניסה אל קודש הקודשים
“וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ”. אחת המצוות המרכזיות שנמסרות כאן היא שהכהן הגדול אינו יכול להיכנס מתי שירצה אל קודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר בעולם, אלא רק ביום הכיפורים, ועם הכנה מדויקת.
סדר הקרבנות
פר לחטאת ואיל לעולה, בעד אהרן עצמו. שני שעירים, אחד לה’ ואחד לעזאזל. גורלות קובעים מי לה’, ומי ישולח למדבר ככפרה על כלל ישראל.
בגדי לבן בלבד
הכהן לא לובש את בגדי הזהב המפוארים, אלא בגדי פשתן לבנים, ביטוי לענווה וטהרה.
שיא עבודת הכהן הגדול
חטאת הפר והשעיר, דם הקרבנות מוזה לפני ולפנים, על הכפורת. הכהן מקטיר קטורת על הגחלים, וענן הקטורת מכסה את הארון. כל אדם מנוע מלהיות באוהל מועד בעת הכניסה. הכהן פועל לבדו, בעד עצמו ובעד העם.
רעיון לחיים
יש זמנים בחיים שבהם לא כל רגע הוא מתאים להתקרב. הקדושה דורשת הכנה, תהליך, רצינות. הכהן לא יכול להיכנס כל עת שירצה. קדושה נבנית מתוך גבולות.
כמו הכניסה אל הקודש, כך גם בכל מערכת יחסים, בעבודת ה’, בחיים הרוחניים, צריך ללמוד מתי ואיך להתקרב.
המשך הפרשה ילמד אותנו את כל פרטי עבודת יום הכיפורים, לב ליבה של הכפרה והטהרה של עם ישראל.