בעלייה הזו אנחנו מגיעים לשיאו של יום הכיפורים, לרגעי הכפרה השלמים של אהרן, הכהן הגדול, בעבודתו לפני ה’.
טהרת המזבח
“וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְדוָד וְכִפֶּר עָלָיו”. הכהן הגדול לא רק נכנס פנימה אל קודש הקודשים, אלא גם מטהר את המזבח החיצון, שעליו מקריבים את קרבנות הציבור. גם הוא צריך טהרה, כי כל מחנה ישראל זקוק לניקיון רוחני ביום הזה.
השעיר לעזאזל
“וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי”. ברגע נדיר ומטלטל, אהרן מעביר את כל עוונות עם ישראל אל השעיר החי, והשעיר נשלח ביד איש עתי אל המדבר, אל “אֶרֶץ גְּזֵרָה”. המראה הזה, שעיר הנושא עוונות ומגורש למדבר, הוא סמל של פרידה מהחטא, כאילו הוא נשלח מאיתנו הרחק.
החלפת בגדים
אחרי שהסתיימה עבודת הפנים, הכהן פושט את בגדי הבד שבהם נכנס לקודש, רוחץ עצמו ולובש את בגדי הזהב, כדי להשלים את הקרבת העולות, ולהביא את הכפרה למדרגה המעשית, הגלויה.
נקודה למחשבה
השעיר לעזאזל מזכיר לנו שהחטאים, גם הקשים ביותר, ניתנים להעברה. אבל יש תנאי: וידוי, חרטה, ורצון להתחיל מחדש. ביום הכיפורים לא רק ה’ מוחל, אלא גם אנחנו משחררים את עצמנו, מחטא, מאשמה, וממעמסות העבר.